- Photography, Hannah Arendt, Visual Rhetoric, Visual Culture, Communication and Culture, Cultural Studies, and 18 moreVisual Studies, Memory Studies, Israel/Palestine, Return Migration, Nakba, Critical Theory, Middle East Studies, Middle East Politics, Ethnicity and National Identity, Rhetorical Criticism, Cultural Theory, Tel Aviv, Social Movements, Oral History and Memory, Human Geography, Imagination, Walter Benjamin, and Holocaust and Genocide Studiesedit
- I am a visual culture and digital media researcher. I hold a P.h.d from Indiana University and am currently a post-d... moreI am a visual culture and digital media researcher. I hold a P.h.d from Indiana University and am currently a post-doctoral researcher at the Hebrew University of Jerusalem where I study cinematic and visual culture futuristic works from the Middle East and Africa and their complex interrelations with colonial modernity. Drawing from my curatorial and activist engagement, in my book manuscript: Deliberative Imagination, I trace a link between potential histories, activism, art, and digital imaginaries to suggest practices for training a political imagination in Palestine-Israel.edit
אנחנו חיים בתקופה שבה דמיון פוליטי הפך למצרך נדיר. במציאות הפוליטית הנוכחית, נראה שאפשר לדמיין רק המשך של המצב הקיים או גרוע ממנו, אבל קשה מאוד לדמיין מציאות אלטרנטיבית, ארגון אחר של המרחב הפרטי והציבורי, ודרכים שונות לקבלת החלטות משותפות... more
אנחנו חיים בתקופה שבה דמיון פוליטי הפך למצרך נדיר. במציאות הפוליטית הנוכחית, נראה שאפשר לדמיין רק המשך של המצב הקיים או גרוע ממנו, אבל קשה מאוד לדמיין מציאות אלטרנטיבית, ארגון אחר של המרחב הפרטי והציבורי, ודרכים שונות לקבלת החלטות משותפות על ניהול היחסים בין בני אדם ובין בני אדם לכדור הארץ. בגיליון זה אין תשובות לשאלות הללו, אבל יש התחלה — ניסיון להמשיג וליצור ארגז כלים שאיתו נוכל לדמיין.
Research Interests:
על מנת לענות על השאלה מהו דמיון פוליטי, מאמר זה בוחן כיצד דמיון פוליטי עובד ובעקבות עבודתה של חנה ארנדט, מציג את הדמיון הפוליטי כפעולה שדורשת אימון. אך כיצד לאמן את הדמיון הפוליטי? לצורך כך מתמקד המאמר בשלוש פרקטיקות עיקריות: חשיבה כנגד... more
על מנת לענות על השאלה מהו דמיון פוליטי, מאמר זה בוחן כיצד דמיון פוליטי עובד ובעקבות עבודתה של חנה ארנדט, מציג את הדמיון הפוליטי כפעולה שדורשת אימון. אך כיצד לאמן את הדמיון הפוליטי? לצורך כך מתמקד המאמר בשלוש פרקטיקות עיקריות: חשיבה כנגד הלמידה של העבר; אקטיביזם המשנה את ההווה ומשפיע עליו; והיכולת לייצר דימויים חדשים (שאינם המשך ישיר של ההווה) למען העתיד.
Research Interests:
Selfies at Auschwitz have become increasingly popular, and have generated agitated public debate. While some see them as an engaged form of witnessing, others denounce them as a narcissistic desecration of the dead. We analyze the taking,... more
Selfies at Auschwitz have become increasingly popular, and have generated agitated public debate. While some see them as an engaged form of witnessing, others denounce them as a narcissistic desecration of the dead. We analyze the taking, composition, and circulation of several of the most popular selfies of Auschwitz and the online reactions to them. The practice of selfies marks a shift from witness to witnessee and from onsite to online presence. Yet it also builds on previous practices: photography, postcards and souvenirs, the affordances of the architecture of the memorial site, the bodily presence of the survivor-witness as mediator of the Holocaust, and the redemptive value assigned to the physical presence of the visitor as "witness of the witness." We suggest that the combination of continuities with the past alongside the radical break with previous witnessing practices empowers selfie-takers, while arousing the indignation of gatekeepers of Holocaust memory.
Research Interests:
Documentary photography has undergone a process of devaluation in post-apartheid South Africa. In response, Patricia Hayes has introduced the term “empty photographs” into the scholarly conversation, using it to designate images that have... more
Documentary photography has undergone a process of devaluation in post-apartheid South Africa. In response, Patricia Hayes has introduced the term “empty photographs” into the scholarly conversation, using it to designate images that have been derided as “‘bad,’ ‘boring,’ or repetitious” in post-apartheid settings (“The Uneven Citizenry,” 189). This article revisits a subset of such images to contest their seeming emptiness—pallbearers escorting dead activists to their graves during political funerals in late-apartheid South Africa. Focusing specifically on Afrapix photographer, Gille de Vlieg’s images of Themba Dlamini’s funeral in Driefontein in 1990, the paper restores their local history to view and unpacks the visual cultural and material cultural circuits of militant mourning in which they were embedded. It then uses various orders of metonymy in the visual field to comment on the “necropolitics” of the apartheid regime (Achille Mbembe, “Necropolitics”). The paper concludes with a reflection on Ariella Azoulay’s notion of the “civil gaze” (Civil Imagination) and considers what unfolds when a reckoning with the differential distribution of death that characterizes necropower reorients this faculty away from the individual photograph towards series, genre or corpus.
Research Interests:
Understanding imagination as a performative political action, and therefore as an action that requires training, is at the centre of this paper. Bridging Memory is an activist intervention in which body-sized photographs of Palestinian... more
Understanding imagination as a performative political
action, and therefore as an action that requires
training, is at the centre of this paper. Bridging
Memory is an activist intervention in which body-sized
photographs of Palestinian refugees living today in
a refugee camp in South Lebanon were posted by Israeli
activists in the place from which they were expelled. The
analysis of the project demonstrates the centrality of
memory and activism in training a political
imagination in Israel/Palestine. Furthermore, this case
study illustrates how expanding the limits of the
imagination through photography, articulating the
‘right of return’ as part of ‘the right to have rights’ can
help Israeli Jews visualise the return of Palestinian
refugees to their homes.
action, and therefore as an action that requires
training, is at the centre of this paper. Bridging
Memory is an activist intervention in which body-sized
photographs of Palestinian refugees living today in
a refugee camp in South Lebanon were posted by Israeli
activists in the place from which they were expelled. The
analysis of the project demonstrates the centrality of
memory and activism in training a political
imagination in Israel/Palestine. Furthermore, this case
study illustrates how expanding the limits of the
imagination through photography, articulating the
‘right of return’ as part of ‘the right to have rights’ can
help Israeli Jews visualise the return of Palestinian
refugees to their homes.
Research Interests:
The village of Miska is one of the 530 Palestinian localities destroyed during the Palestinian Nakba (Arabic for great calamity, catastrophe, or devastation). Although the ruins of these places are part of the Israeli landscape, and most... more
The village of Miska is one of the 530 Palestinian localities destroyed during the Palestinian Nakba (Arabic for great calamity, catastrophe, or devastation).
Although the ruins of these places are part of the Israeli landscape, and most Israeli Jews have some knowledge about the Nakba, they do not understand its meaning. In this paper, I deploy Hannah Arendt’s distinction between knowing and understanding to answer the question of how the Nakba can at once be known but not understood by Israeli Jews. Drawing on the tours conducted by the activist organization Zochrot (Hebrew for ‘we remember’) to the ruins of Miska, I argue that the embodied and symbolic practices conducted during the tours to Miska can work to challenge the gap between knowing and understanding by creating a different perspective on the Nakba. From this perspective, the Nakba is not only understood as the memory of the ‘other’—that is, the Palestinian memory of the place—but is understood as a complex memory that embodies a dialectical relationship between Jewish and Palestinian remembrances: a potentially common memory of the place and the basis for the imagining of a common future.
Although the ruins of these places are part of the Israeli landscape, and most Israeli Jews have some knowledge about the Nakba, they do not understand its meaning. In this paper, I deploy Hannah Arendt’s distinction between knowing and understanding to answer the question of how the Nakba can at once be known but not understood by Israeli Jews. Drawing on the tours conducted by the activist organization Zochrot (Hebrew for ‘we remember’) to the ruins of Miska, I argue that the embodied and symbolic practices conducted during the tours to Miska can work to challenge the gap between knowing and understanding by creating a different perspective on the Nakba. From this perspective, the Nakba is not only understood as the memory of the ‘other’—that is, the Palestinian memory of the place—but is understood as a complex memory that embodies a dialectical relationship between Jewish and Palestinian remembrances: a potentially common memory of the place and the basis for the imagining of a common future.
Research Interests:
At the centre of this article is iNakba, a digital navigational application created by a Tel Aviv-based NGO in 2014. The app superimposes a layer of ruined Palestinian localities destroyed following the 1948 war, on top of the established... more
At the centre of this article is iNakba, a digital navigational application created by a Tel Aviv-based NGO in 2014. The app superimposes a layer of ruined Palestinian localities destroyed following the 1948 war, on top of the established and hegemonic Israeli geographical representation. At the end of this war and with the formation of the State of Israel, the presence of these localities was eradicated from both the territory and Israeli maps. The iNakba app uses Google maps and Waze as platforms for allowing users to find these localities and navigate towards them in order to increase knowledge about the repressed geographical past of the territory and bring about a political change. By examining iNakba from a media practice perspective, and by comparing it to a printed map published almost seven decades earlier and in very different circumstances, we highlight the unique role of layers in constructing and deconstructing cartographical knowledge. Layers, we argue, allow new potentialities for the representation and imagination of space, specifically, problematizing the eradication of Palestinian localities from the map and suggesting to re-imagine the territory as comprising the two histories and the two peoples. More broadly, the article suggests to understand layers as both a technical and political device.
Research Interests:
צילום אוויר הוא פרקטיקה וטכנולוגיה המחייבות מבט מלמעלה, מבט שהיה שמור לאל והפך לנחלת האדם עם תחילת ימי התעופה. היבט זה של צילום האוויר בא לידי ביטוי בכותרת מאמרה של פאולה אמד "מעיני האל לעין המצלמה", שבו היא מקשרת בין צילום אוויר למבט... more
צילום אוויר הוא פרקטיקה וטכנולוגיה המחייבות מבט מלמעלה, מבט שהיה שמור לאל והפך לנחלת האדם עם תחילת ימי התעופה. היבט זה של צילום האוויר בא לידי ביטוי בכותרת מאמרה של פאולה אמד "מעיני האל לעין המצלמה", שבו היא מקשרת בין צילום אוויר למבט הפנאופטי ולתפיסות של הנשגב. בעברית המודרנית שהתפתחה במקביל לתעופה ולצילום האוויר בסוף המאה התשע-עשרה קנה לו השורש צל"מ אחיזה בלשון לכינוי הטכנולוגיה החדשה של הפוטוגרפיה. נדמה כי השורש צל"מ שמופיע בספר בראשית בזיקה לבריאת האדם מכפיל את היסוד האלוהי במושג צילום אוויר: פעם אחת כשהוא מציע מבט מלמעלה, כפי שמציינת אמד, ופעם שנייה כשהוא מכיל את הצֶלם, צלם האל אשר בדמותו נברא האדם, בהיותו צילום .
בספרה "דמיון אזרחי" מבחינה אריאלה אזולאי בין צילום לתצלום. בעוד שתצלום מתייחס לתוצר (לאובייקט) המודפס או הדיגיטלי שמיוצר באמצעות מצלמה, הצילום בעבודתה מובן כאירוע שעשוי להתקיים גם ללא מצלמה וללא תצלום, רק מעצם הידיעה שהופק תצלום. אירוע הצילום מובחן גם מהאירוע המצולם – זה שנראה או לא נראה בתצלום. אירוע הצילום הוא המשך לתצלום שמתקיים (או לא מתקיים) במקום אחר, ואני אוסיף גם בזמן אחר. בעקבות עבודתה של אזולאי, מאמר זה יבחין בין צילום אוויר שיובן כאירוע, לבין תצלומי אוויר ספציפיים, אובייקטים של מעשי צילום. בהמשך להבחנה זו, בחלקו הראשון של המאמר אבחן את המושג צילום אוויר כאירוע בזיקה לשלוש פרקטיקות: הפרקטיקה הקולוניאלית של יצירת מפות, הפרקטיקה של צילום המלחמה והפרקטיקה של תכנון ערים. באמצעות בחינה זו אראה את האופן שבו מערכי ידע וכוח אימפריאליים/מדיניים מתקיימים כחלק מצילום האוויר, ואת האופן שבו ניתן גם לחלץ ידע חזותי אחר שמתנגד למערכים אלה מתוך המושג צילום אוויר. בחלק השני של המאמר אציע קריאה היסטורית אזרחית בשישה תצלומי אוויר של שכונת מנשייה, בין יאפא לתל אביב.
בספרה "דמיון אזרחי" מבחינה אריאלה אזולאי בין צילום לתצלום. בעוד שתצלום מתייחס לתוצר (לאובייקט) המודפס או הדיגיטלי שמיוצר באמצעות מצלמה, הצילום בעבודתה מובן כאירוע שעשוי להתקיים גם ללא מצלמה וללא תצלום, רק מעצם הידיעה שהופק תצלום. אירוע הצילום מובחן גם מהאירוע המצולם – זה שנראה או לא נראה בתצלום. אירוע הצילום הוא המשך לתצלום שמתקיים (או לא מתקיים) במקום אחר, ואני אוסיף גם בזמן אחר. בעקבות עבודתה של אזולאי, מאמר זה יבחין בין צילום אוויר שיובן כאירוע, לבין תצלומי אוויר ספציפיים, אובייקטים של מעשי צילום. בהמשך להבחנה זו, בחלקו הראשון של המאמר אבחן את המושג צילום אוויר כאירוע בזיקה לשלוש פרקטיקות: הפרקטיקה הקולוניאלית של יצירת מפות, הפרקטיקה של צילום המלחמה והפרקטיקה של תכנון ערים. באמצעות בחינה זו אראה את האופן שבו מערכי ידע וכוח אימפריאליים/מדיניים מתקיימים כחלק מצילום האוויר, ואת האופן שבו ניתן גם לחלץ ידע חזותי אחר שמתנגד למערכים אלה מתוך המושג צילום אוויר. בחלק השני של המאמר אציע קריאה היסטורית אזרחית בשישה תצלומי אוויר של שכונת מנשייה, בין יאפא לתל אביב.
Research Interests:
אם עומדים בפינת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, עם הגב לכיוון הים, מסתכלים אל מעבר לרחוב, אל קו האופק, ניתן להבחין בהבדל בין צדו הימני של רחוב ארלוזורוב לצידו השמאלי. בצד ימין הבתים מסודרים, הגגות שטוחים, משרטטים קו ישר. בצד שמאל, דומה... more
אם עומדים בפינת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, עם הגב לכיוון הים, מסתכלים אל מעבר לרחוב, אל קו האופק, ניתן להבחין בהבדל בין צדו הימני של רחוב ארלוזורוב לצידו השמאלי. בצד ימין הבתים מסודרים, הגגות שטוחים, משרטטים קו ישר. בצד שמאל, דומה שהגגות עולים אלו על אלו. אלו מתוך אלו. אנטנות ודודי מים שזורים ביניהם בערבוביה וחומה, ספק עוטפת ספק חונקת, מפרידה בין המדרכה של תל-אביב למדרגות של סומייל, כפר פלסטיני שהתקיים עד 1948 כאן באמצע תל אביב. החומה כאילו רומזת שיש כאן משהו להסתיר, משהו שהמבט אינו יאה לו. יחד עם זאת, נוכחותה ,המוצקה אינה מאפשרת להתעלם ממנה. טקסט זה יציב שאלות על המקום על השם, על הזיכרון של המקום ועל אחריות שלנו, מי שחי היום בתל אביב כלפי המקום והשם והזיכרון וכלפי מי שחי פעם בסומייל.
Research Interests:
Rather than technical and mathematical devices, this chapter argues that underlying recommendation engines are ontological assumptions about culture, and more specifically about aesthetic judgment. We lay bare two of these assumptions by... more
Rather than technical and mathematical devices, this chapter argues that underlying recommendation engines are ontological assumptions about culture, and more specifically about aesthetic judgment. We lay bare two of these assumptions by analyzing public discussion about Amazon’s and Netflix’s recommendation engines: that aesthetic judgment is objective, that is, that judgments can be obtained by analyzing observable online behavior without tapping subjective contemplation; and that it is individualistic, that is, that one’s relationship with culture is dyadic, and geared toward satisfying personal needs, without reference to inter-subjective deliberation. We historicize and relativize this particular model of aesthetic judgment by comparing it to the modernist model, formulated by Arendt after Kant. For Arendt, aesthetic judgments are neither objective nor individualistic; instead, they involve subjectivity and inter-subjectivity, since aesthetic judgment lies not in the realm of truth, and since it entails communal, communicative process. By unpacking the assumptions behind the algorithmization of aesthetic judgment, we further the conversation on the politics of digital platforms.
Research Interests:
In this article, we explore several recent changes in the practices of remembering the Shoah in Israel. Much research on Israeli collective memory has taken school curricula and textbooks, Holocaust museums, commemorative ceremonies,... more
In this article, we explore several recent changes in the practices of remembering the Shoah in Israel. Much research on Israeli collective memory has taken school curricula and textbooks, Holocaust museums, commemorative ceremonies, Poland voyages, museums and political pronouncement of government leaders and politicians as the data for collective memory. We suggest that the current generation is far more influenced by global digital and social media. The interactive, popular, more iconic and less hierarchical nature of media technologies pose challenges for traditional conceptualizations of collective memory, which often privilege top-down productions and representations. By focusing on several of the forms and products of these technologies, we raise questions as to the relevance of previous analyses of Israeli collective memory for charting trends in the digital generation.
Research Interests:
beschäftigt sich mit den Bereichen Bildung und Erinnerung. Wir werden beleuchten, inwiefern sich Kontext und Status der Zeugenschaft Überlebender derzeit verändern, und dabei die gesellschaftlichen Prozesse in den Blick nehmen, die beides... more
beschäftigt sich mit den Bereichen Bildung und Erinnerung. Wir werden beleuchten, inwiefern sich Kontext und Status der Zeugenschaft Überlebender derzeit verändern, und dabei die gesellschaftlichen Prozesse in den Blick nehmen, die beides formen. Unsere Herangehensweise stützt sich auf die Arbeiten von Maurice Halbwachs1 sowie Jan und Aleida Assmann2 zum kollektiven Gedächtnis. Erinnerung, betonen sie, ist nicht etwas, das im Kopf eines Individuums aufbewahrt wird, sondern vielmehr in sozialen Gefügen verortet ist, ermöglicht durch sich verändernde Medientechnologien, gebildet in der Auseinandersetzung mit Kulturinstitutionen und geformt von politischen Umständen. Für die Überlieferung von Shoah-Erinnerung nutzen Bildungseinrichtungen eine Vielzahl von Technologien. Wir werden verschiedene aktuelle Medienpraktiken innerhalb eines historischen und sozialen Rahmens der Shoah-Überlieferung verorten und darlegen, dass zeitgenössische digitale Technologien versuchen, das Antlitz des Zeugen zu erhalten (und nicht nur seine Geschichte), während die Zeugen selbst versterben. Zu Beginn geben wir eine Einführung in die kollektive Erinnerung an die Shoah und skizzieren das Verhältnis zwischen den Generationen im Hinblick auf die neuen Technologien der kollektiven Erinnerung. Anschließend gehen wir ausführlicher auf einen weit verbreiteten heutigen Trend ein, nämlich die Nutzung digitaler Erinnerungstechnologien in der Überlieferung der Shoah. Beispiele hierfür sind interaktive Hologramme von Überlebenden, Selfies, die an Gedenkstätten gemacht werden, und deren anschließende Verbreitung, sowie Apps zum Aufspüren von Orten, an denen Opfer gelebt haben. Wir werden untersuchen, welches Verständnis der Shoah und der Rolle der Überlebenden/Zeugen diese Medientechnologien generieren. Am Ende werden wir kurz auf die Herausforderungen eingehen, die das digitale Zeitalter für das institutionelle Gedenken an die Shoah allgemein darstellt.
Research Interests:
חורבות של יישובים פלסטינים הרוסים מהוות חלק בלתי נפרד מהמרחב הישראלי. לפעמים מהוות חורבות אלו רק שרידים של בתים, חלקות חקלאיות או שבילים ולעיתים מופיעות חורבות פלסטיניות כחלק אינטגראלי מיישובים ישראלים: בתי מגורים, מבני ציבור או שמות... more
חורבות של יישובים פלסטינים הרוסים מהוות חלק בלתי נפרד מהמרחב הישראלי. לפעמים מהוות חורבות אלו רק שרידים של בתים, חלקות חקלאיות או שבילים ולעיתים מופיעות חורבות פלסטיניות כחלק אינטגראלי מיישובים ישראלים: בתי מגורים, מבני ציבור או שמות בערבית שמתעקשים לחזור ולהופיע בעברית אף על פי כן ולמרות הכל.
עבורי, כמו עבור הרבה ישראליות היוו החורבות הפלסטיניות "חלק מהנוף" ובמשך שנים לא יכולתי לראות אותן, הן היו שקופות. התחלתי לראות אותן באמצעות הסיורים של "זוכרות", עמותה ששמה לה למטרה "לדבר את הנכבה בעברית". בסיורים של "זוכרות", שמונחים תמיד על ידי פליטה או פליט מהמקום מתקיים בדרך כלל גם טקס שילוט. על השלטים, שנעלמים כמעט באופן מיידי, שם המקום בעברית ובערבית. במהלך הסיורים, במצעות העדות והשילוט הנוף משתנה אל מול עיניהם של המשתתפות הישראליות והופך למקום. מקום בעל היסטוריה ובעל שם.
פרק זה, באמצעות ניתוח של וידיאו שתיעד את שני הסיורים הראשונים שקיימה זוכרות בכפר ההרוס מיסכה, אבקש להבין את הסיורים של זוכרות לא כאמצעי לצרוך מקום קבוע בעל משמעות תחומה אלא כתהליך דיאלקטי שמשנה בו זמנית את המקמות כמו את המשתתפות בסיור. שכן, אחרי שהמשתתפות בסיור מתחילות "לראות" וחוות בגופן את המקום הפלסטיני הן לא יכולות לחזור ולא לראות אותו. הסיורים מייצרים ידע גופני ומהווים אפשרות לתרגל מרחב פוליטי אחר שבו מתאספת קהילה יחד על מנת להקשיב בהווה, לקחת אחריות על העבר ולדמיין עתיד אחר.
עבורי, כמו עבור הרבה ישראליות היוו החורבות הפלסטיניות "חלק מהנוף" ובמשך שנים לא יכולתי לראות אותן, הן היו שקופות. התחלתי לראות אותן באמצעות הסיורים של "זוכרות", עמותה ששמה לה למטרה "לדבר את הנכבה בעברית". בסיורים של "זוכרות", שמונחים תמיד על ידי פליטה או פליט מהמקום מתקיים בדרך כלל גם טקס שילוט. על השלטים, שנעלמים כמעט באופן מיידי, שם המקום בעברית ובערבית. במהלך הסיורים, במצעות העדות והשילוט הנוף משתנה אל מול עיניהם של המשתתפות הישראליות והופך למקום. מקום בעל היסטוריה ובעל שם.
פרק זה, באמצעות ניתוח של וידיאו שתיעד את שני הסיורים הראשונים שקיימה זוכרות בכפר ההרוס מיסכה, אבקש להבין את הסיורים של זוכרות לא כאמצעי לצרוך מקום קבוע בעל משמעות תחומה אלא כתהליך דיאלקטי שמשנה בו זמנית את המקמות כמו את המשתתפות בסיור. שכן, אחרי שהמשתתפות בסיור מתחילות "לראות" וחוות בגופן את המקום הפלסטיני הן לא יכולות לחזור ולא לראות אותו. הסיורים מייצרים ידע גופני ומהווים אפשרות לתרגל מרחב פוליטי אחר שבו מתאספת קהילה יחד על מנת להקשיב בהווה, לקחת אחריות על העבר ולדמיין עתיד אחר.
Research Interests:
Through a close textual and visual rhetorical analysis of the videotape left behind after a suicide attack in Jerusalem in 2002, this paper seeks to listen to the voice of the shaida- the female Palestinian suicide bomber- emerging from... more
Through a close textual and visual rhetorical analysis of the videotape left behind after a suicide attack in Jerusalem in 2002, this paper seeks to listen to the voice of the shaida- the female Palestinian suicide bomber- emerging from the videotape, and understand her act in a mythological context that links and juxtaposes her act with the act of Antigone in Sophocles play.
Research Interests:
הסיור הזה נכתב עבור עמליה, בתי. היא בת ארבע היום. אבל אני חושבת על איך אספר לה על אלמנשיה מאז שנולדה. אני רוצה שהיא תדע, אבל אני גם רוצה לשמור עליה. לכן אני כותבת עבורה את הסיור הזה.
Research Interests:
Research Interests:
What is the relationship between trauma and media? What can we learn from the mediation of trauma about its nature, and what can trauma teach us about media? Amit Pinchevski's powerful book engages with these questions, presenting an... more
What is the relationship between trauma and media? What can we learn from the mediation of trauma about its nature, and what can trauma teach us about media? Amit Pinchevski's powerful book engages with these questions, presenting an eye-opening genealogy of how the understanding of trauma changed alongside technological changes and how new technologies generate new understandings of trauma.