Interpersonal Disgust

People who are more avoidant of pathogens are more politically conservative, as are nations with greater parasite stress. In the current research, we test two prominent hypotheses that have been proposed as explanations for these relationships. The first, which is an intragroup account, holds that these relationships between pathogens and politics are based on motivations to adhere to local norms, which are sometimes shaped by cultural evolution to have pathogen-neutralizing properties. The second, which is an intergroup account, holds that these same relationships are based on motivations to avoid contact with outgroups, who might pose greater infectious disease threats than ingroup members. Results from a study surveying 11,501 participants across 30 nations are more consistent with the intragroup account than with the intergroup account. National parasite stress relates to traditionalism (an aspect of conservatism especially related to adherence to group norms) but not to social dominance orientation (SDO; an aspect of conservatism especially related to endorsements of intergroup barriers and negativity toward ethnic and racial outgroups). Further, individual differences in pathogen-avoidance motives (i.e., disgust sensitivity) relate more strongly to traditionalism than to SDO within the 30 nations. political ideology | pathogens | disgust | culture | evolutionary psychology

Disgust involves both automatic and conscious evaluative processing, so using a combination of explicit and implicit disgust measures, we sought to predict higher conception risk by the measurement of the perceptions toward disgusting things associated with sexual interaction in pre-menopausal females. We hypothesised that disgust for the bodily fluids involved in sexual interaction would be downgraded, and that disgust for lower-genetic value reproductive mates would be upgraded (Tybur, Lieberman, Kurzban, & DeScioli, 2013) to collectively predict higher conception risk. Specifically, we measured explicit disgust using the Three Domain Disgust Scale (TDDS; Tybur, Lieberman, & Griskevicius, 2009), and implicit disgust using a Go/No-Go Association Task (Nosek & Banaji, 2001). Menstrual cycle position was defined using probability for conception risk (Wilcox, Dunson, Weinberg, Trussell, & Baird, 2001) in an undergraduate university sample N = 50 females (M = 24.1 years, SD = 6.65 years). Following forced-entry regression analysis, hypothesised predictors were not statistically significant in this sample; however, the Moral Domain of the TDDS was a statistically significant correlate with high conception risk t(44) = 2.437, p = .019, ƒ2 =.17. Finding was not consistent with previous menstrual cycle and disgust studies, but adds to empirical data for moral disgust and ovulatory shift hypothesis.

באין מוסדות מוסמכים ומוכרים של אכיפה וענישה נעשה החרם לאמצעי המרכזי המשמר את סמכותם של חכמים. הנידוי והחרם לא היו רק כלים להטלת מוראם של פרנסי הציבור אלא גם מילאו תפקיד חשוב בשמירה על יציבות חברתית ועל אורחות חיים תקינים המאפשרים את החיים יחד בקהילה היהודית. הנידוי נחשב "בית סוהר בלי מנעול" ו"כבלי ברזל שאין העין רואה אותם והגוף מרגישם מאוד" או "מיתה אזרחית". ובכן, מה טיבה של המערכת החברתית הזו? מהי מיתה אזרחית? כיצד פועל בית הסוהר בלי מנעול, מהם כלליו, מהן השפעותיו ואיך אמור הגוף להרגיש את הכבלים הבלתי נראים?
בספר מפורט הקשר ההדוק שבין נידוי ומוות המופיע בספרות חז"ל. הטענה העיקרית בו היא שהקישור העתיק בין נידוי ואבלות הוא כפול פנים: הוא מבטא את התאבלותו של המנודה על מותו החברתי אבל גם את הפיכתו של המנודה עצמו למת מהלך בתוך תחומי הקהילה. כאן מתגלה הייחוד של מנגנון הנידוי אצל חז"ל: המנודה מאבד את הפנים החברתיות שלו אבל שומר על היותו פועל-חברתי (social agent). כתוצאה מכך, הוא חווה את המוות החברתי שלו שוב ושוב מכיוון שהוא עדיין, רשמית, חבר בעל זכויות בקהילה. מנהגי האבלות שנוהג המנודה אינם רק לשם ביזויו אלא מהווים שיקוף של תחושת ההיעלמות של המנודה מן העולם ושל חוויית מותו החברתי ובד בבד הם גם גורמים להפיכתו לדוחה ומגעיל בעיני הסביבה החברתית הקרובה שלו.
ניתוח הקשר בין נידוי ואבלות מביא למסקנה מפתיעה. במרכז הקאנון היהודי מופיעה גישה אשר לפיה מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו.

Diverse art practices have, since time immemorial, sought to establish a visceral link with the viewer’s insides in order to problematise order and disorder, normativity and aberration, totem and taboo, as even a cursory glance at Ghirlandaio’s portraits of decay, Bruegel’s depictions of disease, the Viennese Actionists’ performances with animal carcasses or Athey’s ritualistic work with HIV-positive blood, shows. In all these works, the defilement, the disgust, and the horror are intentional, strategic – even ideological. But what of the unintentional, even decidedly unwanted, yet ceaselessly produced abjection?

With its beautiful gardens, highly aesthetised yet functional architecture, and exceptionally rich occupational content, the Bethlem Royal Hospital, London, is the epitome of applied (‘ethical’) aesthetics. The politics of egalitarianism is here inscribed in all regulations, daily routines, and the individually tailored approaches to psychiatric care. And yet, this (utopian) construct is corroded by the greasy fingerprints on the glass separating the nursing station from the ward; deep cuts in armchairs and sofas; and dents in the woodwork that act as reminders of the more violent attacks, as do, indeed, bruises on patients’ faces, necks, and arms. Fusing Nagatomo’s notion of the body as an actional-humoural process with Kristeva’s abjectness and Rozin’s theories of disgust, this essay queries the relation between applied aesthetics, politicised sociality, and (covert) stigmatisation. It argues that stigmatisation occurs behind the scenes, in looped somaesthetic processes, as a byproduct of sensorial, behavioural, and environmental ugliness. In acknowledging this state of affairs, the essay also articulates the relationship between the (vulnerable) somatic body and the vulnerability of the (neoliberal) institutions of care.