Dana Kaplan

What does ‘doing family while poor’ teach us about agency, resilience and care under COVID-19? Set against a dual backdrop of increasing economic hardships and expanding inequalities, and in light of a shifting perspective in poverty and family studies, we employ David Morgan’s family practices approach to study the lived realities of family life through the perspective of everyday relationships. Our research, led by a team comprised of academics and activists who themselves endure poverty, is set to allow people experiencing poverty to document their everyday lives. In their journals we identify a form of social awareness to the politics of poverty, which consist of negative emotions emanating from one’s daily struggles against the harsh reality of inequality, yet do not lead to paralysis and inaction. We dub this state agentic hopelessness.

תקציר. הערת מחקר זו מציגה ממצאים ראשוניים ממחקר אורך על חייהן של נשים ומשפחות בעוני. בשנים האחרונות מתרחב המחקר המאמץ פרספקטיבה מודעת-עוני ומבקש להשמיע את קולם של מי שחווים עוני וללמוד מחוויות חייהם. מתוך פרספקטיבה זו ואגב הרחבתה, מחקרנו מתבסס על ניתוח שיח פמיניסטי ביומני תיעוד עצמי של שמונה נשים בתקופת הסגר הראשונה. בעזרת צוות מחקר המורכב מחוקרות ומנשים פעילות פוליטיות החוות בעצמן עוני, ביקשנו לתאר ולהבין את מציאות החיים היומיומית – החומרית והרגשית כאחד – של ילדים, נשים ומשפחות בעוני בימי הסגר בתקופת הקורונה ולאחריו. עבור משפחות אלו, שגם בימי שגרה נותרות מאחור, מרחב ההסתגלות למצב החירום החדש מוגבל מלכתחילה. כך, בניגוד בולט לסטרוקטורת הרגש שאפיינה את מעמד הביניים הפטפטני בימי הסגר הראשון, שנעה בין חדווה ובין זרוּת לנוכח האטת החיים וההתכנסות העצמית והמשפחתית הכפויה, מצאנו כי עבור משפחות בעוני תקופת המגפה היא המשכה של מציאות חיים נטולת כל שכבת הגנה. מציאות חשופה זו, המתאפיינת בהעצמת הרגילות המשברית של החיים בעוני, מתוארת ומנוסחת כאן על ידי הנשים עצמן.

This article discusses Jewish New Age spirituality in Israel, and explores its relationship with the Jewish middle class – a segment of the population usually associated with secularity. Through an ethnographic analysis of two Jewish New Age communities and interviews with their members, the article shows how the amalgamation of Judaism and spiritual renewal renders Judaism more universalist, cosmopolitan, and individualistic. The "cosmopolitan spiritualization" of Judaism described in the paper relies on the participants' considerable cultural capital and conniosseurship, as well as their adherance to the ethos of authenticity. Drawing on insights from the sociology of culture, the paper argues that the entrance of the Israeli secular middle class into the religious field and the cosmopolitan spiritualization of Judaism enables them to accrue more cultural capital and to reproduce symbolic class boundaries.

מאמר זה דן בהתחדשות רוחנית יהודית בישראל ומבקש לברר את הזיקה בינה לבין מעמד הביניים
היהודי־ישראלי, המזוהה לרוב עם תרבות ועם זהות חילונית. באמצעות ניתוח אתנוגרפי של שתי קהילות עידן חדש יהודי וראיונות עם חבריהן מראה המאמר כיצד השילוב בין היהדות לבין רוחניות העידן החדש מטעין את הראשונה בערכים אוניברסליים וקוסמופוליטיים. ליקוט הרכיבים התרבותיים, היהודיים והגלובליים, והשילוב ביניהם, מחייב עבודה תרבותית מורכבת המכונה במאמר "קוסמופוליטיות רוחנית". הקוסמופוליטיות הרוחנית כדרך לחדש את היהדות מסתמכת על ההון התרבותי הניכר ועל הידענות של המשתתפים, כמו גם על אתוס העצמי האותנטי. בהסתמך על עבודות בסוציולוגיה של התרבות המראות כי על אף השינוי הנוכחי בתוכנו של ההון התרבותי, הוא עדיין מתפקד כמשאב המבדיל בין מעמדות, במאמר נטען כי יש להבין את הקוסמופוליטיות הרוחנית של היהדות ואת האותנטיפיקציה שלה כאמצעי לביצור העוצמה של מעמד הביניים היהודי־ישראלי בשדה שהוא חדש עבורו - השדה הדתי.

This article returns to 2011 and the beginning of the Arab Spring in order to ask how the Israeli middle class came to draw similarities between their conditions and those of the Arab citizens who had risen against authoritarian rule. This question is also about the movement of ideas through the media and their incorporation into a dominant culture, or what Raymond Williams saw as the emergent elements of culture. Specifically, it examines the way the conception of citizenship traverses national boundaries. Whereas most studies of citizenship in this context focus on the imaginary of citizenship of the Other, and on 'Western' perceptions of citizens of the 'South,' we inverse our outlook. By offering a textual analysis of Israeli media coverage of the uprisings, we seek to shed new light on the cultural conceptions of citizenship in Israeli society.

מאמר זה מדווח על ממצאים ראשוניים ממחקר העוסק בידע של נערות בישראל על לידה. מטרת המחקר היא לזהות את הרכב הידע של הנערות ואת מקורותיו בסביבה רוויית מדיה אך דלה בידע מקיף ומהימן. אנו שואלות מה נערות מתבגרות יודעות על לידה, אלו היבטים מההתנסות של האמהות עובר לשיח הנערות ו"נספגים" בו ואלו לא וכיצד ניתן להסביר זאת. אמנם, אך טבעי הוא שיימצאו פערי ידע בין מי שעברה לידה למי שלא, אך מטרתנו היא לעמוד על הזיקה שבין ההקשר הבינאישי של העברת ידע על הגוף מאימהות לבנותיהן לבין ההקשר התרבותי הרחב, ובמיוחד זה התקשורתי שבו הידע הציבורי על לידה נוצר, מופץ ומשועתק. ספרות המחקר ביססה זה מכבר את עצם קיומה של תרבות מקומית של פרו-נטליזם והיא מרבה לחקור נושאים כגון טכנולוגיות פריון ועידוד ילודה, תפיסות תרבותיות של הריון ורפואת לידה בקרב קבוצות שונות בישראל וכדומה. עם זאת, חוקרים בישראל טרם אימצו את הפרספקטיבה הרואה בלידה מערכת תרבותית כוללת, כלומר, מארג של ייצוגים תרבותיים, נרטיבים זמינים ופרקטיקות ממשיות. יתרה מכך, המחקר גם לא העניק תשומת לב מחקרית למערך המשמעויות, הנרטיבים והתפיסות של נערות ישראליות על לידה. באמצעות ניתוח תמטי משווה של ראיונות עם אמהות ובנותיהן, אנו מזהות התמקדות של אמהות בכאב אל מול התעלמות של נערות, ועיסוק רב שלהן, בשונה מהאמהות, בסוגיית הגוף המפריש. מניתוח הממצאים עולה כי קיים תסריט לידה המשותף לנערות שמקורו בייצוגים פופולריים ולא בשיח ההתנסותי של האמהות. התחושה הכללית של הנערות היתה שאין בידן די ידע. הדבר מצביע לדעתנו על הרחבת הציווי המוטל על נשים לנהל את גופן - גם על נערות. נערות מתבקשות כבר עכשיו לקחת אחריות על גופן היולד העתידי, אך זאת בסביבה תקשורתית בינאישית ועל-אישית המבוססת על מעבר לקוי של ידע חלקי.

This article asks why middle-class Israeli seculars have recently begun to engage with Jewish religiosity. We use the case of the Jewish New Age (JNA) as an example of the middle class’s turn from a nationalised to a spiritualised version of Judaism. We show, by bringing together the sociology of religion’s interest in emerging spiritualities and cultural sociology’s interest in social class, how after Judaism was deemed socially significant in identity-based struggles for recognition, Israeli New Agers started culturalising and individualising Jewish religiosity by constructing it in a spiritual, eclectic, emotional and experiential manner. We thus propose that what may be seen as cultural and religious pluralism is, in fact, part of a broader system of class reproduction.

This article returns to 2011 and the beginning of the Arab Spring in order to ask how the Israeli middle class came to draw similarities between their conditions and those of the Arab citizens who had risen against authoritarian rule. This question is also about the movement of ideas through the media and their incorporation into a dominant culture, or what Raymond Williams saw as the emergent elements of culture. Specifically, it examines the way the conception of citizenship traverses national boundaries. Whereas most studies of citizenship in this context focus on the imaginary of citizenship of the Other, and on 'Western' perceptions of citizens of the 'South,' we inverse our outlook. By offering a textual analysis of Israeli media coverage of the uprisings, we seek to shed new light on the cultural conceptions of citizenship in Israeli society.