Roy Marom

The Palestinian Rural History Project (PRHP) (2014- ) is an ongoing effort by Roy Marom to document, preserve, study and publish culturally and scientifically important information concerning Palestine’s rural history and heritage. The corpus contains over 1,300 personally-conducted oral history interviews documenting the local body of knowledge of some 700 Palestinian communities. It encompasses rare and invaluable information about Palestine’s historical geography, genealogies, toponymy, archaeology, nature, economy, politics, agricultural practices, traditions and lore. Lastly, it also holds, inter-alia, over a century’s worth of personal stories and recollections of life under Ottoman, British, Jordanian and Israeli rule.

This paper discusses the Palestinian rural notables' class, comprised of rural sheikhs, village or clan headmen with similar life trajectories in late Ottoman and British Mandate Palestine. The paper uses the Palestinian Hannun family of Tulkarm to demonstrate how these notables exploited changing legal, administrative and political conditions, and global economic realities, to attain socioeconomic and political ascendency in the Palestinian countryside and its emergent towns. The article analyses their actions in structuralist terms of clans, households, marriage alliances and networks of patronage, and historically contextualises their rational decision-making process about selling land to Jews and cooperation with the British authorities.

This article offers the first linguistic discussion of a Palestinian typonymic corpus from the 16th century. It shows that the general outlines of the Palestinian nomenclature of space were well developed by that time, instead of being the more recent linguistic product of later centuries as previously thought. Many Arabic-language microtoponyms, traditionally regarded as the product of modern Palestinian rural society, reflect instead a long-lasting linguistic continuity of the country’s Arabic speaking village communities. As our test case, we used the toponyms recorded in the endowment deed (waqfiya) of the ‘Imāra al-‘Āmira, the Jerusalem soup kitchen established by Roxellana (1502–1558 C.E.), Sultan Suleiman the Magnificent’s favourite wife (Haseki Sultan), dated 958AH/1552 CE. The list of 195 topoynyms reveals that the lowest levels of preservation are in the western part of Lod Valley (20–25%), while the highlands are characterized by higher preservation percentage of 40–60%.

<This is the paper's abstract. the Version of Record (VOR) was published as: Marom, R. and Zadok, R., “Early-Ottoman Palestinian Toponymy: A Linguistic Analysis of the (Micro-)toponyms in Haseki Sultan’s Endowment Deed (1552),” Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins 139.2 (2023), pp. 258-289>

This paper provides a social and geographic account of al-Lajjun (Jenin Sub-district), a prominent Palestinian village during the British Mandate period (1918–1948). It portrays a countryside in renewal, encapsulated in the story of Umm al-Fahm’s expansion and Lajjun’s resettlement. In contrast to existing scholarship, the present work contextualizes the site within the wider diachronic, longue durée, history of the region, and the synchronous, shifting pattern of settlements in Marj ibn ‘Amir (Jezreel Valley), Bilad al-Ruha (Ramot Menashe), and Wadi ‘Ara (Nahal ‘Iron). It focuses on the development of the physical outlines of the (re)new(ed) village, with the development of three “Lajjuns” reflecting its founders’ Hebronite/Khalīlī patterns of settlement. Furthermore, it explores Lajjun’s diversified economy and its metamorphosis from a derelict hamlet into a hub of utilities and transportation infrastructure of regional importance under the British Mandate of Palestine (1920–1948).

This paper deals with the dialectics of settlement continuity and change in Palestine's southern coastal plain during the Mamluk and Early Ottoman periods (1270–1750 CE). Using Ḥamāma, an Arab village in Majdal ‘Asqalān's hinterland as a test-case, the paper introduces a new method of establishing settlement continuity — a major challenge in the study of the historical geography of late medieval and Ottoman Palestine, by showing continual presence of known village lineages. The paper presents an integrative, topic-oriented discussion of Ḥamāma's administration, demography, settlement geography, economy, religion, material culture and daily life, as evidenced by literary and archaeological evidence. The paper argues that nomadic economic and security pressures led to a major process of settlement abandonment around Majdal ‘Asqalān, and the southern coastal plain in general, during the seventeenth to eighteenth centuries. The population of abandoned villages moved to surviving settlements, while the lands of abandoned settlements continued to be cultivated by neighboring villages.

The article explores the interplay between transnational migration, cultural patrimony and political conflict, tying together the former realms of the Russian and Ottoman Empires. It discusses the role played by Russian Jews in the development of the Zionist-Arab conflict in Palestine until 1948. It focuses on the Northern Sharon, where three distinct immigrant groups-Circassians, Bosnians and Russian Jews-settled in the 1870s-1890s. Methodologically, it adopts a new, twofold, approach to the genesis of the conflict, by tracing its roots within the broader setting of Eurasian transnational migrations to Palestine, and the stricter context of 'locality expressing glocality', that is, of specific colonies and their development under internal pressures and outside interactions. In 1948, prior actions aimed at achieving ethnic homogeneity through coerced population transfers during the disintegration Eurasian imperial polities served as a blueprint for some of the same Zionist immigrants for achieving plurality in their new Jewish State.

Jindās was the nearest village to Lydda, situated by the town’s northern entrance. Although Lydda remained, to a large extent, an agricultural town until 1948, its rural hinterland has received little scholarly attention thus far. In this article, I sought to redress this disparity by reconstructing the history of Jindās, based on Ottoman tax records, waqf endowment deeds, registers of the Sharia courts and even oral testimonies. Jindās is mentioned in the 15th , 16th and early 17th centuries as a flourishing village whose lands belonged to different religious endowments. In the 18th and 19th centuries the village was abandoned several times. The desertion of Jindās, as well as of its neighbors Sibtāra, Kafr Jinnis, Beit Qūfa, and Shīhā, reflects the unsettled conditions around Lydda as a result from the migrations of nomadic groups and local manifestations of the Qays and Yaman rivalry.
From a broader historiographical perspective, the article underlines a key point: the abandonment of villages did not necessarily result in an overall demographic decline. Just as the inhabitants of Jindās were scattered throughout Palestine’s central hill country, residents of other abandoned villages relocated, for the most part, to other regions, expanding and changing their existing patterns of settlement. In addition, the lands of these villages were not left abandoned, but continued to be cultivated by other populations. Thus, the lands of Jindās were cultivated by the inhabitants of Beit Nabālā and Lydda, and while they became the target of early Zionist settlement initiatives starting in the late 19th century, Ottoman reassertion of Jindās’ status as a waqf estate forestalled the land acquisition initiatives.

Mulabbis was the frst Arab village whose lands were acquired by Jews for settlement purposes (1878), and is counted among the earliest villages to be fully depopulated due to Zionist settlement during the Late Ottoman period. However, the history of Mulabbis, or of any of the other villages depopulated at that time, has not been discussed in any depth. By adopting oral history as its socio-cultural prism, this paper identifies the residents of the village, descendants of Abu Hamed alMasri, and explores their historical narratives as recounted by elders of the family within the context of settler colonialism in Palestine. As an oral history of a village depopulated in the Late Ottoman period, the story of Mulabbis may offer us a glimpse at future trends of cultural recollection of the Nakba: it is an idealized lost homeland, and a relational signifer of patrimony for the descendants of its inhabitants.

This article explores lingering recollections of a marginalised sphere of participation by Jewish and Arab citizens of Mandatory Palestine in the
Allied war effort. During the war, Palestine became a major staging ground for Allied troops in the Middle East. Some 15,000 Jewish and 35,000 Arab workers worked in administrative, construction, catering, and maintenance roles within the newly built army bases. The story of civilian labour in RAF Ein Shemer reveals previously neglected normative and non-normative patterns of inter-communal relations between British soldiers and Jewish and Arab workers on the social, economic, ideological, and romantic levels within the context of a colonial-era military installation.

The Version of Record of this manuscript has been published and is freely available in War and Society since August 12, 2020: https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/07292473.2020.1786889

The following article summarizes our current knowledge of the history of Tell Mulabbis (in modern Petah Tikva). As a key archaeological site in the Yarkon River basin, it was inhabited during the Roman, Byzantine, Early Islamic, Crusader, Mamluk and Late Ottoman periods. Based on the published results of recent excavations, older scholarship, and hereto-unnoticed written evidence, the article examines and interprets Mulabbis's material culture within the broader contexts of the region's historical geography. Although possessing important advantages like access to water and arable land, the site was inhabited only intermittently due to malaria and changing economic and political circumstances. Within the framework of Ottoman Archaeology, the article suggests the need to pay closer attention to 'recent' archaeological layers. For example, the few Ottoman material remains published so far, testify to continued cultural exchange and economic ties between Mulabbis, the mountainous interior, and the southern parts of Palestine.

The Version of Record of this manuscript has been published and is available in the Palestine Exploration Quarterly since June 20, 2019: https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/00310328.2019.1621734

This article centres around the question of how do modern researchers view the Hijrah and its being a historical event or process which took place in a specific time and place. The general convention is that the Hijrah is the emigration of the Prophet Muhammad and his followers from Mecca to Al-Madinah in the summer of 622 CE. Yet, a closer examination reveals that the Hijrah is deeply and inextricably tied to the chronological reconstruction of the emergence of Islam and its conquests. Some researchers have argued that the Hijrah was a different historical event, for instance, a campaign of Jews and Arabs – led and inspired by Muhammad – to liberate the Holy Land from Christian hold; or a gradual migratory movement from Arabia to the then known world; still others view the Hijrah as a later historical process, during which Arab warriors migrated to new garrison towns established in the lands conquered by Islam.
The premise in this article is that the answer to the historical essence of the Hijrah is primarily a historiographical one, which is connected to the historical method and its interpretations. This article will demonstrate how the understanding of the Hijrah has developed via the correlation between Traditional historiography – which is derived from the classical Muslim narrative, and new insights which have emerged in recent decades – and are based both on a reinterpretation of existing evidence, as well as new evidence (mostly non-Islamic in nature). Considering the central role that the revisionist work by Patricia Crone and Michael Cook, Hagarism, has had on the discussion on the Hijrah, its main thesis will be examined in this paper and compared to both the Traditional research approach and the Integrative and Neo-Traditionalist approaches that followed this work

This article assesses the contribution of Claude Reignier Conder’s travelogue, Tent Work in Palestine (1878) as evidence for research into the history of Palestine in the Late Ottoman period by examining its contribution to three case studies relating to the Sharon plain. The article is divided into five parts. The first part is devoted to a historiographical assessment of the scholarship of the PEF. The second part surveys the historical context of 19th century Palestine from the local-provincial viewpoint. The next three parts demonstrate the historical merit of the Tent-Work  in light of extant local sources, through specific case studies focusing on the Sharon region: law enforcement and the administration of justice, tribal migrations and settlement, and finally the partitioning of the Sharon's Great Oak Forest.

Marom, Roy. 12. The Contribution of Conder's Tent Work in Palestine for Understanding of Shifting Geographical, Social and Legal Realities in the Sharon During the Late Ottoman Period. Exploring the Holy Land - 150 Years of the Palestine Exploration Fund. Equinox eBooks Publishing, United Kingdom. Sep 2018. ISBN 9781781797068. https://www.equinoxpub.com/home/view-chapter/?id=34549. Date accessed: 20 Sep 2017 doi: 10.1558/equinox.34549. Sep 2018

(Full text can be had by request)

כתבי הקדש מהתקופה הממלוכית־עות'מאנית כמקור למחקר גאוגרפי־היסטורי: וקפית ח'אצכי סולטאן ( 1552לסה"נ)

המאמר מציג דוגמה מייצגת לקורפוס רחב של כתבי הקדש מהתקופות הממלוכית והעות'מאנית (המאות ה-15 וה-16) ומצביע על תרומתו לחקר הגאוגרפיה־ההיסטורית של הארץ. כמקרה בוחן נדון כתב ההקדש של מוסד העמארה אל־עאמרה בירושלים מיסודה של ח'אצכי סולטאן, אשת סלימאן המפואר (1552ׂ). בפתח המאמר מוצגת מתודולוגיה לחקר כתבי ההקדש, תרגומם וזיהוי האתרים הנזכרים בהם לאור מקורות אחרים. מתודולוגיה זו מיושמת ביחס לחלק הגאוגרפי־היסטורי של כתב ההקדש של העמארה, הכולל  187מקומות
שונים. לבסוף, נדונות תרומתו של כתב ההקדש להתרת סוגיות פתוחות בגאוגרפיה־ההיסטורית של הארץ: זיהוי כפר טבי התלמודי במושב כפר דניאל, זיהוי בית עריף בכפר הנוער בן־שמן, מיקוד מיקומו המוצע של כפר סלאם בעמק חפר, איתורם של מזרעת ח'שאנה (ושבטי הג'מאסין) בתחומי תע"ש רמת־השרון, תיחום אפשרי של מסלול
אמת המים האומיית לאל־רמלה מצפון לתל גזר ועדויות מוקדמות לקיומו של יער אלונים מדרום לירקון. מילות
מפתח: כתבי הקדש, ח'אצכי סולטאן, גאוגרפיה־היסטורית, כפר טבי, כפר שלם, אמת המים לרמלה.
Mamluk and Ottoman Endowment Deeds as a Source for Geographical Historical Research: The Waqfiyya of Haseki Sultan (1552 CE)

This article presents a large corpus of Mamluk and Ottoman endowment deeds (15th and 16th centuries) regarding Palestine, and explores the contribution of one such deed, the Waqfiyya of Haseki Sultan (1552 CE) to the study of the historical geography of Palestine. The article presents a methodology for geographical-historical analysis of endowment deeds, their translation, spatial interpretation and identifying the sites mentioned therein. This methodology is then applied in relation to the Waqfiyya of Haseki Sultan, which includes 187 toponyms. The results include the identification of the Talmudic Kfar Tbay in Moshav Kfar Daniel, the identification of Beit 'Arif in the Ben-Shemen Youth Village, the delimitation of Kafr Sallam's possible locations in the Emek Hefer, the locating of 'Arab al-Jammasin north of the Yarkon (east of Ramat Hasharon), indications for a possible route of the Umayyad aqueduct to Ramla north of Tel Gezer, and early evidence of oak forests south of the Yarkon.
Key Words: waqfiyya, Haseki Sultan, historical geography, Kfar Tbay, Kfar Shallem, Ramla Aqueduct.

This article seeks to explore past and present trends in the study of the Palestinian countryside, as reflected in Israeli and Arab-Palestinian scholarship about the Plain of Sharon—a key section of Palestine’s coastal plain. The article presents a detailed exposition of the different schools of thought, and by establishing the drawbacks of each school, it argues the need for an integrative approach to the subject and sources at hand. Scholars must therefore consider all the relevant primary sources and secondary literature. Furthermore, they should discuss their object of inquiry from both the perspective of the village and that of the region as a whole.

Before 1948, Palestinians lived in a predominantly rural society. Therefore, a systematic treatment of the Palestinian countryside is vital for conducting any thorough discussion of the country’s history. Indeed, the social, economic, and demographic history of the Palestinian countryside during the Ottoman and British Mandate periods has received a significant scientific attention. Historians, archaeologists, anthropologists, sociologists, economists, demographers and material-culture researchers all long participated in a lively scholarly discourse in English, Hebrew, Arabic, Turkish, and more, mainly European languages. This attention reflects not only an interest in the ongoing Palestinian-Zionist conflict, but—more importantly—the accelerated pace of digitization of archival materials. The digital revolution, with the internet and social networks, removed previous political, geographical and financial barriers to scholarly exchange, and provided direct access to primary sources in various languages and from a wide variety of archival collections in Israel/Palestine and abroad.

Jewish ethnographic accounts of the Palestinian countryside were inspired by everyday contacts with Palestinian society during the British Mandate period and influenced by available Western studies. Later, Zionist intelligence officers, like Ezra Danin, Tuvia Ashkenazi, and Ya‘akov Shimoni, documented land ownership patterns, structures of power and high politics for the purposes of the Jewish Yishuv. Following the establishment of the State of Israel, Israeli geographers like David Amiran, Yehuda Karmon and Gidon Golani of the Hebrew University of Jerusalem, working in the service of the Israeli state planning apparatuses, presented a spatial perspective of the ‘Arab Village’. They utilized geographical tools and also based their work on field work and official statistics. Early Israeli scholarship about the ‘Arab village’ (Heb. Ha-kfar ha-‘Aravi) reflected Jewish perceptions of the Arab-Palestinian ‘Other’. More specifically, it embodied the ways in which Israeli scholars, most of whom of European origin, conceived the ‘Arab Village’ in light of general Orientalist perceptions of the East, and specific Zionist national preoccupations. Their studies of the ‘Arab village’ were motivated by the need to understand, to contain and to control Israel’s Arab citizenry. With few exceptions, early Jewish scholars like Karmon and Amiran regarded the ‘Arab village’ as an Oriental, traditional, backward, unorganized settlement form, constrained by the limitations of the environment. Jewish settlements, on the other hand, were hailed as a Western, modern, advanced, planned and prosperous settlement form, which overcame nature for the benefit of humanity.

This dichotomy of settlement forms manifested Jewish ethnocentric, temporal and spatial conceptions about the Land of Israel (Heb. Eretz Israel), encoded in Zionist doctrine and praxis. Zionist scholars, officials and educators, formulated, in scholarly terms, a ‘Theory of Settlement Decline.’ For them, the perceived miserable condition of the ‘Arab Village’ proved the decline of the Land of Israel after the exile of the Jewish People. The previous condition of the country could only be reversed, they argued, by the return of the chosen people to their ancestral home.

This narrative served to marginalize and de-legitimize traditional Arab forms of settlement, as well as ownership, possession and use of land. More severely, it served Israeli functionaries as justification for the appropriation of vast swaths of privately-owned Arab-Palestinian land for exclusive Jewish use. The importance that Israel’s state apparatus and the security establishment attached to this legitimizing work is evident in the material support they extended to researchers who carried out these studies on their behalf. This trend has diminished since the 1970s, especially because of the more scientifically rigorous and less ideologicallyminded scholarship of a new generation of geographers, led by David Grossman of Bar Ilan University, and fellow colleagues from Tel Aviv University and the University of Haifa.

Arab-Palestinian scholarship, for its part, embodies a national discourse whose aim is to secure, perpetuate and confirm the Palestinian Right of Return, and to highlight the Arab-Palestinian character of the land against Israeli attempts to ‘Judiaize’ it. Arab-Palestinian scholarship focuses mainly on the socio-cultural aspects of individual villages, and pays little attention to the geographical, or wider regional, dimensions. In the hundreds of ‘village books’ written since the 1940s, the claim of Palestinian historical continuity and autochthonous existence since Canaanite times stands in sharp contrast to the more recent reported origin of village families from other parts of the Levant.

Since the 1980s, Sharif Kana‘ana’s team scholars from Bir Zeit University, followed by their colleagues from Al-Najah University in Nablus, made an indispensable contribution to the understanding of the history of the Palestinian countryside. They were the first to make extensive use of previously untapped local and Ottoman sources, including the oral accounts of village residents. Later, Arab Palestinian residents of Israel, educated in Israeli universities, made steps towards bridging the gap between Palestinian and Israeli scholarship. They utilized their linguistical proficiencies and access to archives on both sides to present a more rigorous account on the history of the Palestinian countryside than ever before. The main gap between Israeli and Arab-Palestinian scholarship is thus an ideological one, a state worsened by the often selective and non-exhaustive use of different corpora of sources. Researchers are now able to re-evaluate existing scholarship in light of the new data as well as insights gleaned from archaeology, ethnography, the history of the Ottoman Empire, the history of nomadic societies, oral history, cartography and digital mapping (GIS studies), as discussed in the article.

The lime industry in the Modiin region flourished during the British Mandate Period to meet the growing demand for lime and mortar in the urban settlements along the coastal plain. This industry was part of a larger lime and quarried-stone production which dominated the Samarian foothills between the Arab village of ‘Annabeh in the south and Migdal Tzedek in the north. In the eighth volume of this publication, Sasson and Shavit wrote about the lime industry of the ‘Annabeh stream-Modiin area. The following paper aims to enrich the historical understanding of this lime production activity through the perspective of the local community. Testimonials of the Arab population of the time as part of the Palestinian Rural History Project
(PRHP), shed light on socio-economic aspects that can be inferred from the silent remains. The paper illustrates how the local population classified the lime production installations into two main groups: traditional lime kilns
(in Arabic: lattūn and in plural: latātīn), and modern industrial kilns, or “lime factories” (ma‘mal sīd, and in plural: ma’āmel sīd). According to the testimonials, the first were family businesses while the latter, the ‘factories’, were large complex operations which required business partnerships with Arab financial elites or Jewish-owned companies.
The lime industry in the Modiin area during the Mandate period was characterized by international affiliations: local producers imported coal from Europe, fuels from India, and bricks from France. The lime industry became a portal through which technological advancements entered the rural landscape, such as motorized transportation. The testimonials brought forth in this paper describe the dying days of the traditional, lime industry.
Key words: Lime industry, lime kilns, 'Annaba, Kharruba, Modi'in

תעשיית הסיד באזור מודיעין פרחה בתקופת המנדט הבריטי במענה לביקוש הגובר לסיד ולחומרי מליטה במוקדי ההתיישבות העירונית במישור החוף. היה זה חלק ממרחב גדול יותר של תעשיות אבן וסיד, שהתפרס לאורך הדום השומרון בין ענאבה בדרום ומגדל צדק בצפון. בכרך ח' של כתב עת זה, ששון ושביט פרסמו מאמר אודות תעשיית הסיד באזור נחל ענבה־מודיעין. המאמר הנוכחי מבקש להעשיר את התמונה ההיסטורית אודות תעשיית הסיד על ידי בחינתה מנקודת המבט של הקהילה הנחקרת עצמה. עדויות של האוכלוסייה הערבית המקומית מתוך ארכיון פרויקט ההיסטוריה הכפרית הפלסטינית ( )PRHPחושפות היבטים חברתיים וכלכליים שעולים מהשרידים הדוממים. המאמר מלמד כי התושבים סיווגו את המתקנים להפקת סיד לשני סוגים עיקריים: כבשני הסיד המסורתיים ּ (בערבית: לַתוּן, וברבים: לַתַ אתִ ין), ומתקנים תעשייתיים מודרניים שכונו "מפעלי סיד" (מַ עְמַ ל שִ יד, וברבים מַ עַאמֵ ל שִ יד). מדבריהם עולה, כי הראשונים היו עסק משפחתי, ואילו "מפעלי הסיד" היו עסקים גדולים ומורכבים שהפעלתם הצריכה שותפות עם בעלי הון ערביים או עם חברות בבעלות יהודית. תעשיית הסיד באזור מודיעין התאפיינה בתקופת המנדט בזיקות בין־לאומיות: התושבים ייבאו פחם מאירופה, דלק מהודו, ולבנים מצרפת. תעשיית הסיד היוותה צוהר שדרכו חדרו חידושים טכנולוגיים למרחב הכפרי כגון תחבורה ממונעת. העדויות המובאות במאמר זה מתארות את סופה של תעשיית הסיד המסורתית. מילות מפתח: תעשיית הסיד, ענאבה, ח'רובה, מודיעין, כבשני סיד

إزدهرت صناعة الشيد العربية في منطقة موديعين خلال ً فترة الانتداب البريطاني لفلسطين استجابة للطلب المتزايد على الشيد والسمنت في المناطق السكنية في السهل ً الساحلي الفلسطيني. كانت هذه الصناعة جزءا من سلسلة أكبر لمناطق الصناعات الحجرية والجيرية، التي انتشرت على طول سفوح الجبال الغربية بين قرية عنابة في الجنوب وقرية مجدل الصادق/مجدل يابا في الشمال. نشر أفي ساسون وألون شافيط في المجلد رقم 8من هذه المجلة مقالا ناقش صناعة الشيد في منطقة واد عنابة - مدينة مديعين. تسعى المقالة الحالية إلى إثراء الصورة التاريخية لصناعة الشيد التي عرضها ً ساسون وشافيط من خلال فحص مجدد لصناعة الشيد اعتمادا على الرواية الشفوية للعاملين في صناعة الشيد وذريتهم. كمصدر أساسي، تستفيد المقالة من الشهادات التي جمعها المؤلف خلال مشروع تاريخ الريف الفلسطيني (.)PRHP تكشف تلك الشهادات عن الجوانب الاجتماعية والاقتصادية التي تنبثق من البقايا الصامتة لصناعة الشيد. يوضح المقال أن السكان صنفوا منشآت إنتاج الشيد إلى نوعين رئيسيين: أفران الشيد التقليدية (المسمى باللغة العرببة المحلية لتّون، جمع: لتاتين)، والمنشآت الصناعية الحديثة المسماة (معامل شيد) باللغة الدارجة. بينما كانت الشركات الأولى عبارة عن مشروع عائلي بسيط، كانت معامل الشيد عبارة عن شركات كبيرة ومعقدة تتطلب تشغيلها التعاون مع الرأسماليين العرب أو شركات يملكها اليهود. تميزت صناعة الشيد العربية في منطقة موديعين خلال فترة الانتداب بعلاقات دولية: استورد السكان الفحم من أوروبا، زيت الوقود من الهند، والطوب من فرنسا. كانت نتيجة العمل في صناعة الشيد بطرق معاصرة إدخال الابتكارات التكنولوجية في الريف، بما في ذلك النقل الآلي. ً أخيرا، تصف هذه المقالة الأنفاس الاخيرة لصناعة الشيد التقليدية: بعد تهجير القرى العربية حول موديعين وإغلاق السوق الإسرائيلي امام الشيد العربية، انتقل بعض مشغلي اللتاتين إلى مناطق أخرى في المملكة الأردنية الهاشمية فاستمروا في إنتاج الشيد بطرق تقليدية حتى منتصف الستينيات من القرن العشرين. الكلمات المفتاحية: صناعة الشيد، عنابة، خروبة، موديعين، كبارة، لتون

רועי מרום
הכפר אלשיח' מונס: תמורות במרחב הכפרי הערבי בין שדרת ההר לעיר יפו, 1750–1948
הכפר אלשיח' מונס, שעל שטחו הוקמה לימים אוניברסיטת תל אביב, הוא אחד מארבעה כפרים שנוסדו בתקופה העות'מאנית לאורך חופי השרון (לצד הכפרים גְ'ליל, אלחרם סידנא עלי ואֻם ח'אלֶד). במאמר זה המחבר משחזר את תולדות ההתיישבות הערבית בכפר ואת מאפייניה החברתיים והמרחביים, על סמך כלל העדויות האתנוגרפיות וההיסטוריות, והסטטיסטיקות הזמינות. במישור ההיסטוריוגרפי, תולדות אלשיח' מונס מלמדים כי מגמת ההתרחבות של הליבה היישובית בדרום השרון הונעה בעיקרה בידי תושבים מאזורי ההר ולא בידי מהגרים שחדרו ממצרים כפי שנטען עד כה במחקר. המחבר מתחקה אחר היחסים המורכבים שהתפתחו בין אוכלוסיית הכפר המקורית למהגרים מבחוץ ולאוכלוסיות נוודיות שחנו באדמותיו, יחסים שנוצלו לטובת צמיחה והתגבשות של ההתיישבות היהודית באגן הירקון ובתל אביב. לבסוף נטען כי הקִרבה הרבה של אלשיח' מונס למרחב הכפרי של השרון מצד אחד ולמרכז האורבני בתל אביב – יפו מצד אחר הובילה להתפתחותו של מרחב מגורים שבאו בו לידי ביטוי תפיסות ארכיטקטוניות, חברתיות, לשוניות וטכנולוגיות שהיו שאובות הן מן המרחב הכפרי והן מן העיר הגדולה. תמונה עשירה זו עשויה לפתוח פתח להבנת התפתחותם של כפרים אחרים במרחב העורפי של יפו ובדרום השרון, כגון אלחרם סידנא עלי, ג'ליל אלשמאליה ואלקבליה, כפרי הג'מאסין, צֻמֵיל (אלמסעודיה) וסלמֶה.

Roy Marom
Al-Sheikh Muwannis: Transformations in the Arab Countryside between the Mountainous Interior and the City of Jaffa, 1750-1848 
Al-Sheikh Muwannis, where Tel Aviv University was later established, was one of four villages founded in the Ottoman period next to the shores of the Sharon (along with the villages of Ijlil, Al-Haram Sidna ‘Ali and Umm Khalid). The article traces the village's history within its social and spatial contexts. At the historiographical level, the establishment of Al-Sheikh Muwannis as discussed in the article demonstrates that the expansion of settlement in the southern Sharon was the result of the internal expansion of the core settlement by residents of the mountainous highlands of Samaria, and not by Egyptian ‘penetrators’ as previously claimed. Furthermore, the article outlines the complex relationships that developed between the original village population, new migrants, and nomadic populations camping on its lands; relationships that were exploited to further the growth and crystallization of Jewish settlement in the Yarkon Basin and around Tel Aviv. The close proximity of al-Sheikh Muwannis to the countryside of the Sharon and to Tel Aviv-Jaffa, led to the development of a space expressing architectural, social, linguistic and technological concepts derived from both countryside and city alike. The rich and complex picture presented in this paper can provide a framework to understand the development of other villages like al-Haram Sidna ‘Ali, Jalil, al-Jammasin, Sumayil (al-Mas‘udiya) and Salama.

המאמר בוחן קורפוס מסורות מוסלמיות הנוגעות למערת המכפלה, מתוך הכרוניקה ההיסטורית של המלומד והשופט מג'יר אל־דין אל־חנבלי, שנפטר בשנת 1519 לסה"נ, וספר המסעות מאת עולה הרגל עבד אל־ע'ני אל־נאבלסי, שנפטר בשנת 1730/1 לסה"נ. המאמר ממחיש כי העיר חברון לא הייתה מוכרת לראשוני הערבים המוסלמים, וכי זיהוי מערת המכפלה עם קברו של אברהם הקוראני (אבראהים) נבע מהמסורת היהודית והנוצרית שהייתה בעלת זיקה חזקה וממושכת למקום. במישור הפוליטי, מסורות מתחם מערת המכפלה במסורת המוסלמית מבטאות ניכוס מקומות קדושים של דתות מובָסות על מנת להציג את עליונות הדת החדשה עליהן, כפי שקרה גם בהר הבית בירושלים. בעקבות המסורת היהודית־נוצרית הזדהה המתחם עם משפחת אברהם המורחבת – אשתו שרה (סארה); בנו יצחק (אסחאק) ואשתו רבקה (רבקה/רפקה); נכדיו עשיו (אל־עיץ), יעקב (יעקוב) ואשתו לאה (ליקא); ואף נינו יוסף (יוסֻף). סביב משפחת אברהם התפתחו טקסי פולחן וביניהם תפילות מיוחדות על קבריהם. בתפילות אלה, המתועדות לראשונה במאה ה־13 לסה"נ, מכונה משפחת אברהם המורחבת בכינוי "משפחת הנבואה ומקור השליחות". לצד זאת, המתחם זוהה כמקור מנוחתן של דמויות נוספות – אדם, נח ושם, ועם פעולתם של המלך שלמה והנביא מוחמד. זיהוי המקום כמקום קברם של נח ושם הוא התפתחות עצמאית של המסורת המוסלמית, והוא לא זכה לתפוצה רחבה. בחינה של מסורות חברון ותפוצתן מראה שתפוצתן הייתה מוגבלת לאזור אל־שאם ולפיכך בעלת אופי מקומי.



The article examines a corpus of Muslim traditions relating to the Cave of the Patriarchs (al-Haram al-Ibrahimi), found in the historical chronicle of Mujir al-Din al-Hanbali (d. 925 AH) and the travelogue of ‘Abd al-Ghani al-Nabulsi (d. 1143 AH). Hebron was relatively unknown to early Muslims, and the identification of the Cave of the Patriarchs with the tomb of Patriarch Abraham (Ibrahim al-Khalil) stems from its longstanding identification in Judeo-Christian tradition. On the political level, Muslim traditions relating to the Cave of the Patriarchs aim to appropriate the sacred spaces of the defeated religions. This appropriation underscores the primacy and legitimacy of the new religion over the old ones, and mirrors the appropriation of the Temple Mount in Jerusalem.

In the spirit of Judeo-Christian tradition, the Cave of the Patriarchs was identified as the final resting place of members of Abraham’s extended family. These included Abraham’s wife Sarah; his son Isaac, alongside his wife Rebecca; his grandchildren Esau and Jacob, the latter alongside his wife Leah; and even his great-grandchild Joseph. Pilgrimage rites developed around the purported sepulchers of Abraham’s family. In prayers first recorded in the thirteenth century CE, Abraham’s extended family is termed ahl al-nubu’a wa ma‘din al-risala (“The Kinship of Prophesy and the Origin of the Apostleship”). Muslims identified the complex as the burial place of Adam, Noah and Shem, and connected it with the deeds of Solomon and the Prophet Muhammad. These last two identifications are independent developments within Muslim tradition, and did not circulate extensively. Indeed, their circulation was limited to al-Sham (Greater Syria), and therefore was local in character.

The Great Oak Forest (Arabic: al-ghaba) was one of the most prominent features of the landscape of the Sharon plain in the Ottoman period. Large swaths of woodland consisting mainly of Tabor oak trees (Quercus ithaburensis) covered the area between the Yarkon and Hadera rivers. Western travelers and scholars who witnessed the forest in the 19th
century saw in it a testament to the region’s Christian past, such as the glorious victory of Richard the Lionheart in the Battle of Arsuf (1191). However, by the end of the 19th century the last remnants of the forest had been felled. Early Israeli scholars such as Ze'ev Vilnai and Yehuda Ziv, who did not witness the forest with their own eyes, regarded its existence as proof of the decline of habitation in the area, following the end of Jewish settlement and the Muslim conquests. In the Ariel Encyclopedia, Vilnai declared that "with the destruction of the land, the Sharon was also destroyed ...", while following the renewed Jewish settlement, "desolate areas were covered with fields and orchards."
The article presents the forest as a natural resource distributed among the highland villages to meet the needs of their expanding population. Using local sources in Arabic and Ottoman Turkish, and a reassessment of Western sources, it traces the diverse interactions that took place between the forest and the developing Arab settlement. The article makes use of visual sources, written evidence and oral history to describe and explain the ghābat system in the forest areas, which was the culmination of the spatial planning of the rural population in Jabal Nablus during the late Ottoman period.
Furthermore, the article settles a long-standing controversy over the boundaries of the forest and its characteristics in the 1870s. An analysis of the field charts in the Palestine Exploration Fund’s Survey of Western Palestine prepared using Spatial Geographic Information Systems (GIS) shows that the actual woodlands were, by then, restricted to the area between present-day Even Yehuda and Kefar Yona. Lastly, the article suggests that the clearing of the forest by the local population was a double-edged sword: it allowed for the expansion of agricultural cultivation, while also leading to severe ecological problems such as soil depletion and soil erosion, which were felt in full severity at the beginning of the Jewish colonization of the Sharon.

יער האלונים הגדול (בערבית: אל-ע'אבה) היה מהמאפיינים הבולטים ביותר של נופי השרון בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופות קדומות. מרחבים גדולים של חורש, המורכב בעיקר מעצי אלון התבור ( ,)Quercus Ithaburensisכיסו את האזור שבין הירקון לנחל חדרה. נוסעים וחוקרים מערביים שראו את היער במאה ה-19 קישרו אותו לעבר הנוצרי של האזור, וזיהו אותו כמקום בו התרחשו קרבותיו של ריצ'רד לב הארי ביער ארסוף ( .)1911בשלהי המאה ה- 19בוראו שרידיו האחרונים של היער. חוקרים ישראלים כזאב וילנאי ויהודה זיו, ראו בקיומו של היער הבראשיתי הוכחה לשקיעה היישובית של האזור לאחר חורבן הישוב היהודי. באנציקלופדיה אריאל הכריז וילנאי, כי "עם חורבן הארץ חרב גם השרון,"... בעוד שבעקבות ההתיישבות היהודית המחודשת "שטחים שוממים התכסו בשדות ובמטעים".

בהתבסס על מקורות מקומיים בערבית ובתורכית עות'מאנית, ועל הערכה מחודשת של מקורות מערביים, המאמר מתאר כיצד היה היער משאב טבעי, שחולק בין כפרי ההר בכדי לספק את הדרישות ההולכות והגוברות של אוכלוסייתן הגדלה. הוא מתחקה אחר האינטראקציות המגוונות שהתקיימו בין היער לבין ההתיישבות הערבית המתפתחת באיבו. בנוסף, מקורות חזותיים ועדויות בעל-פה משמשים להסברת מערכת ה"ע'אבאת," שהתקיימה בתחומי היער בשלהי התקופה העות'מאנית, והייתה שיא בתכנון המרחבי של האוכלוסייה הכפרית בהר שכם

המאמר מיישב מחלוקת ארוכה בדבר גבולותיו של היער ומאפייניו בשנות השבעים של המאה ה- .19ניתוח של תרשימי השדה של משלחת סקר פלשתינה המערבית בארכיון הקרן הבריטית לחקירת פלשתינה, ושימוש במערכות מידע גיאוגרפי מרחבי ( )GISמראים כי בשלב זה היה היער מוגבל למרחב שבין אבן יהודה לכפר יונה.
לבסוף, מוצע כי בירוא היער בידי האוכלוסייה המקומית היה חרב פיפיות: הרחבת העיבוד החקלאי הובילה לבעיות אקולוגיות קשות, כגון דלדול האדמה וסחף קרקע, שהורגשו במלוא חומרתן עם ראשית ההתיישבות היהודית באזור

‘Asqalān al-Jadīda: Egyptian Rule and the Settlement of Egyptians in the Vicinity of Ashkelon, 1831-1948.

The southern parts of Palestine, as an intercontinental transit region for various kingdoms throughout the history of the Ancient Near East, constituted an open space through which migrants, armies and merchants moved along the international route between Egypt and Greater Syria. Two-way population movements between the southern parts of Palestine’s coastal plain and Egypt are documented since the dawn of history. Towards the end of the Ottoman period, new waves of emigration from the Delta region in Egypt to the south of the country occurred due to wars, famines, epidemics, poverty and evasion from forced conscription.


    The present article examines the influence of Egyptian rule in Palestine from 1831 to 1840 on settlement patterns around the town of Majdal ‘Asqalān. The article first explores the Egyptian government’s attempts to establish a garrison town called ‘Asqalān al-Jadīda. Subsequently, using the villages of al-Majdal, Ḥamāma, al-Jōra and Isdūd as local case studies, the article discusses the question ‘to what extent, if any, Egyptian rule in this region had a long-term influence on the demographic, economic and social levels?’
    In answer to the abovementioned question, it is suggested that the Egyptian rule had mixed effects on the social structures in the area. While the period of Egyptian rule is associated with the most significant of the many Egyptian (maṣrī) waves of emigration to Palestine, the Egyptian emigration to the south of the country was a long and protracted process that occurred in a number of independent waves, all influenced by differing economic, political and social factors. Furthermore, Ethnographic sources point to the existence of a long-established Egyptian population based in the area for hundreds of years. Lastly, the assimilation and integration patterns of Egyptian emigrants at the village level reflects high levels of much heterogeneity on the spectrum from full integration into the existing social system, the establishment of separate, independent, ‘Egyptian’ clans or the division of newly-arrived ‘Egyptian’ families between existing village clans.

דרומה של ארץ-ישראל, ששימש אזור מעבר בין יבשות ובין ממלכות שונות לאורך ההיסטוריה של המזרח הקדום, היה מרחב פתוח שדרכו עברו מהגרים, צבאות וסוחרים שנעו לאורך הדרך הבין-לאומית בין מצרים לסוריה-רבתי. לפיכך, משחר ההיסטוריה מתועדים מעברי אוכלוסין דו-כיווניים בין דרום מישור החוף למצרים. בשלהי התקופה העות'מאנית היו גלי הגירה מאזור הדלתא במצרים לדרום הארץ עקב מלחמות, רעב, מגפות, עוני ומנוס מפני גיוס לצבא.
המחקר הנוכחי בוחן את השפעת השלטון המצרי בארץ-ישראל בין 1831–1840 על ההתיישבות בסביבות העיירה מג'דל-עסקלאן. המאמר דן לראשונה בניסיונו של השלטון המצרי לכונן עיר מצב בשם "עסקלאן אל-ג'דידה". בהמשך לכך, דרך שימוש בכפרים אל-מג'דל, חמאמה, אל-ג'ורה ואסדוד כמקרי בוחן, נדרש המאמר לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, ניכרת השפעה ארוכת טווח של תקופת השלטון המצרי באזור זה במישור הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי. התשובה המוצעת על שאלה זו היא שהשלטון המצרי היה בעל השפעה מעורבת על מבני הכוח החברתיים במרחב. מוסכם שתקופת השלטון המצרי קשורה לגל ההגירה המצרית המשמעותי ביותר למרחב הארץ-ישראלי. עם זאת, ההגירה המצרית לדרום הארץ הייתה תהליך מתמשך שהתרחש בכמה גלים עצמאיים, שהושפעו מגורמים כלכליים, פוליטיים וחברתיים מגוונים. המקורות האתנוגרפיים מצביעים על קיומה של אוכלוסייה מצרית ותיקה ומבוססת במרחב זה מאות שנים. כמו כן, בולטת ההטרוגניות הרבה בדפוסי הקליטה וההשתלבות של המהגרים המצרים ברמת הכפר – בין השתלבות מלאה במערכת החברתית הקיימת, כינון חמולות עצמאיות או פיצול בין החמולות הקיימות.

בתקופת המנדט הבריטי היה הכפר חמאמה, בין אשדוד לאשקלון, הכפר השני בגודלו בנפת עזה מבחינת שטחו ומספר תושביו. המחקר מסכם, מציג ומתאר את הטופונימיה הערבית של הכפר חמאמה כמקור להכרת המרחב הכפרי הערבי באזור אשקלון ערב הקמת המדינה. המאמר פותח בסקירת מגמות בחקר הטופונימיה הערבית המקומית ולאחר מכן דן בקורפוס בן 214 שמות מקומות בתחומי הכפר. המאמר מתחקה אחר מאפייניהם החברתיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים של שמות המקומות במשבצת החקלאית של הכפר וזיקתם לנופיו הפיזיים ולזהות תושביו. ביסוד הקורפוס עומדת קבוצה מצומצמת של שמות יישובים קדם-עות'מאניים. לרובד השמות הקדם-עות'מאני הוספו שמות חדשים שמתייחסים לתצורות נוף ותכסית בתחומי אדמות הכפר, לעיתים בזיקה למשפחות שהתגוררו בכפר או בסביבותיו. עקב חשיבותה הרבה של הקרקע כאמצעי הייצור העיקרי בחברה הכפרית האגררית, ישנם שמות מקומות רבים המתייחסים לקרקע ולמאפייניה, לסוגי חקלאות שונים (גינות, בוסתנים, כרמים, פרדסים וחקלאות מַוַאצִי בחולות הכפר) ולתופעת בריכות החוף העונתיות. שמות המקומות מספקים גם עדות חיצונית לשמות המשפחות שחיו בכפר, המוכרות מן הספרות האתנוגרפית, וניתן למצוא בהם ביטויים למבנים כלכליים-דתיים כגון מקומות קדושים וההקדשים השייכים להם. לבסוף, המאמר דן בקצרה בדרכים שבהן נגזרו שמות מקומות חדשים על ידי הטיות דקדוקיות והוספת מייחדים לשמות קיימים. זאת, כחלק מתהליכי רישום וסטנדרטיזציה של שמות המקומות בידי הרשויות לצורכי מיפוי, מינהל ומיסוי.

Arabic Toponymy around Ashkelon: The Village of Hamama as a Case Study
The village of Hamama, situated between the cities of Ashdod and Ashkelon, was the second largest village, in both its territory and the number of its inhabitants, in the Gaza sub-district during the British Mandate period. The article surveys and discusses the Arab toponymy of Hamama, as part of the broader corpus of Palestinian rural toponymy in Ashkelon’s hinterland before 1948. The article reviews the scholarly trends in the study of Arabic toponymy. In light of the toponyms, the article traces the social, geographical and historical characteristics of village toponyms, and assesses their connection to its natural and man-made geographies. Underlying the Late Ottoman and British Mandate corpus, is a limited stratum of pre-Ottoman village names. To this pre-exiting stratum, new toponyms were added, referring in cases to families living in or around the village. The great importance of land as the main means of production in Hamama’s agrarian society, is manifested by the many toponyms relating to the soil and its characteristics. Many names refer to various types of agricultural plots (gardens, orchards, vineyards, orchards and mawasi plots of land irrigated from shallow wells dug in sand dunes along the coast), in addition to the phenomenon of coastal wetlands (birak). Toponyms provide external evidence of the names of the village families, corroborating names known from the ethnographic literature. Furthermore, it reflects Hamama’s sacred geography, e.g. village shrines and their endowments. Finally, the article briefly discusses the ways in which new place names were derived from existing

נפת לוד (בערבית: נאחית אל-לד) הייתה יחידה מנהלית רחבת-ידיים שהשתרעה בתקופה העות'מאנית מתחומי העיר מודיעין בדרום ועד העיר אלעד בצפון; מאשדות ההרים במזרח, דרך עמק לוד ועד פאתי יפו במערב. במרחב זה התגוררו אלפי תושבים בעשרים
כפרים, ולרשותם עמדו מאות אלפי דונמים של אדמה פורייה. מידת האוטונומיה המנהלית של נפת לוד נקבעה בהתאם לאיזון המשתנה בין עוצמתה הכלכלית של לוד לבין השפעת המרכז האדמיניסטרטיבי ברמלה. כמרחב כלכלי, המרחב העורפי של לוד נותר יציב
לאורך התקופה העות'מאנית. נפת לוד אוחדה עם נפת רמלה בראשית המאה השש-עשרה, אך בראשית המאה השמונה-עשרה היא כבר הייתה נפה עצמאית בגבולות דומים לגבולותיה בראשית המאה השש-עשרה. קרבתה של לוד לסל-התבואה של עמק לוד, מיקומה על דרכי המסחר היבשתיות וסמיכותה לנמל יפו תרמו לפריחתה הכלכלית גם בתקופות של חוסר יציבות ביטחונית. כלכלת לוד נשענה על תעשיית הזית (שמן
וסבון), גידול כותנה ומסחר. במאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה ניהלו פקידי ווקף וסוחרים אירופאים את הפעילות הכלכלית, ואילו למן שלהי המאה השמונה-עשרה מילאו תפקיד זה בעיקר סוחרים עירוניים בני המקום (בדומה למצב שהתהווה בשכם
ובשאר ערי הלבנט). פלישות הנוודים במאה השבע-עשרה ובמאה השמונה-
עשרה החריבו ישובים באזור לוד. במאה התשע-עשרה, הבסת הבדואים בידי ברית כפריים בהנהגת בני אבו ע'וש וחיזוק מוטת השליטה של המדינה העות'מאנית, אפשרו את התרחבות ההתיישבות של תושבי ההר והתקבעות יישוביהם במקביל להתיישבות נרחבת
של מהגרים ממצרים בכפרי המישור. התפתחות העיר וסביבתה הואצה והגיעה לשיאה בתקופת המנדט הבריטי.
During much of the Ottoman period, the subdistrict of Lydda (Lod) was a large administrative unit that stretched from the present-day city of Modi’in in the south to the present-day city of Elad in the north; from the foothills in the east, through the Lod Valley to the outskirts of Jaffa in the west. This area was home to thousands of inhabitants in about 20 villages, who had at their disposal tens of thousands of hectares of prime agricultural land. The changing balance of power between the economic strength of Lydda and the influence of the neighboring administrative center in Ramla governed Lydda’s degree of administrative autonomy. As an economic space, however, Lydda’s hinterland remained relatively stable throughout the Ottoman period. Lydda Sub-district was united with Ramla Sub-district in the early 16th century but by the early 18th century, it was reestablished within similar boundaries to those that existed in the early 16th century. Lydda’s proximity to the grain basket of the Lod Valley, its location on the mainland trade routes and its proximity to the port of Jaffa, all contributed to its economic prosperity even in times of security instability. Lydda’s economy relied on the olive industry (oil and soap), cotton cultivation and trade. From the 16th to the 18th centuries, Waqf officials and European merchants managed much of this economic activity, while from the late 18th century this role was played mainly by local urban merchants (similar to the situation in Nablus and other Levantine cities). The nomadic incursions of the 17th and 18th centuries depopulated some villages in Lydda’s area. During the 19th century, the defeat of the Bedouins by the Abu Ghosh peasant alliance, and the increasing control of the Ottoman state on its internal security, facilitated the renewed expansion of settlement in the lowlands by the inhabitants of the highlands, in parallel with the extensive settlement of immigrants from Egypt in the coastal plain. The development of Lydda thus accelerated, reaching its peak during the British Mandate period.
==ناحية اللد: مدينة اللد وريفها خلال العصر العثماني==
خلال العهد العثماني، كانت ناحية اللد وحدة إدارية واسعة امتدت من مدينة موديعين جنوباً إلى مدينة إلعاد شمالاً ومن منحدرات جبال القدس شرقً َ ا عبر وادي الصرار (عيميك لود) حتى ضواحي يافا غربًا. ضمن هذه المنطقة عاش الآلاف من السكان في عشرين قرية، وكانت تحت تصرفهم مئات آلاف دونمات من الأراضي الزراعية الخصبة. درجة الاستقلالية الإدارية لناحية اللد كانت نتيجة التوازن المتغير بين القوة الاقتصادية لمدينة اللد وتأثير المركز الإداري في الرملة. كمنطقة اقتصادية، ظلت المنطقة القريبة من اللد مستقرة طوال الفترة العثمانية. اتحدت ناحية اللد مع قضاء الرملة في أوائل القرن السادس عشر، ولكنها تأسست من جديد في بداية القرن الثامن عشر داخل حدود مماثلة لحدودها في أوائل القرن السادس عشر. ساهم قرب موقع مدينة اللد من السلة الغذائية في وادي الصرار وموقعها على طرق التجارة الرئيسية وقربها من ميناء يافا في ازدهارها اقتصادياً حتى في أوقات عدم الاستقرار الأمني، كما اعتمد اقتصاد اللد على زراعة الزيتون لصناعة زيت الزيتون والصابون وعلى زراعة القطن والتجارة العامة. بين القرن السادس عشر والقرن الثامن عشر ميلادي، أدار مسؤولي الأوقاف والتجار الأوروبيون غالبية النشاط الاقتصادي، بينما بدأ تُجار المدن المحلية في المناطق الحضرية يلعبون هذا الدور منذ أواخر القرن الثامن عشر (على غرار الوضع في نابلس وباقي مدن بلاد الشام.) أدت الغزوات البدوية في القرنين السابع عشر والثامن عشر ميلادي إلى تدمير بعض القرى في منطقة اللد. بعد انتصار حلف الفلاحين بقيادة أبي غوش على العربان في منتصف القرن التاسع عشر وتقوية سيطرة الدولة العثمانية بعد نظام الإصلاحات العثمانية (التنظيمات) تمكن سكان الجبل من النزول غربًا وتأسيس خرب سكنية وقرى جديدة لهم بالتوازي مع توطين واسع النطاق للمهاجرين المصريين في قرى السهل. أخيرا؛ تسارع تطور مدينة اللد ومحيطها وبلغ ذروته خلال فترة الانتداب البريطاني

הכפר גִ'נְדַאס, היה הכפר הקרוב ביותר ללוד, והיווה שער לעיר לבאים אליה מצפון. עד לשנת 1948 נותרה העיר לוד חקלאית ברובה. המרחב הכפרי של העיר, המהווה את העורף החקלאי שלה, טרם זכה לתשומת לב מחקרית מספקת. ביקשנו לגשר על הפער הזה בבחינת תולדות הכפר. המאמר מתבסס על מגוון רחב של מקורות מקומיים, כגון: מרשמי מס, כתבי הקדשות, פרוטוקולים של בתי הדין השרעיים ואף עדויות בעל-פה. הכפר ג'נדאס נזכר במאות ה-15, ה-16 וגם בראשית ה-17 כהקדש דתי וכמקום יישוב פורח. במאות ה-18 וה-19 ניטש הכפר פעמים אחדות. חורבנו החוזר של הכפר, ולבסוף גם סופו, מבטאים את חוסר היציבות היישובית באזור לוד, עקב חדירת נוודים וסכסוכי הקיס והימן, עליהם יסופר להלן, ובגינם נעזבו גם הכפרים השכנים: סבטארה, כפר ג'נס, בית קופא  ושיחא.
עם זאת, המאמר מדגים כי אין בעצם נטישת כפרים להעיד בהכרח על דעיכה דמוגרפית כוללת. תושבי הכפר ג'נדאס ובני הכפרים השכנים התפזרו במרחב הכפרי של הרי יהודה ושומרון. אוכלוסייתם של הכפרים שניטשו לא נעלמה, אלא עברה להתגורר, על פי רוב, במרחבים גיאוגרפיים אחרים, בהרחיבהּ ובעבותהּ את המערך ההתיישבותי בהם. כמו כן אדמות הכפרים המשיכו להיות מעובדות בידי אוכלוסיות אחרות. בנסיבות אלה הכפר ג'נדאס הפך לנחלה חקלאית, בעיבודם של תושבי בית נבאלא ולוד, והכפר אף נקשר ביוזמות מוקדמות להתיישבות ציונית בעמק לוד, יוזמות שסוכלו, בין היתר, עקב היות אדמותיו בבעלות הווקף.
قرية جنداس: حجر الأساس لدراسة تاريخ ريف مدينة اللد (1459م – 1948م)
كانت جِنداس أقرب قرية إلى اللد، وبوابة المدينة للقادمين إليها من الشمال. أما اللد فظلت مدينة زراعية إلى حد كبير حتى حرب 1948. مع الأسف، لم تنال المناطق الريفية حول المدينة باهتمام بحثي كافٍ بعد. في إطار بحثنا هذا قد طلبنا سد هذه الفجوة في تاريخ ريف اللد بمناقشة تاريخ قرية جنداس. تستند المقالة إلى مجموعة متنّوعة ونوعية من المصادر المحلية الاولية، بما فيها دفاتر الضرائب العثمانية، الوقفيات، سجلات المحاكم الشرعية والرواية الشفوية. ذكرت قرية جنداس في القرون ال-15 – 17 ميلادي كوقف صحيح لمؤسسات دينية وكضيعة زراعية مزدهرة. أما خلال القرنين الثامن عشر والتاسع عشر ميلادي فاندثرت جنداس متكررًا أثناء غزوات بدوية ونزاعات القيس واليمن في البلاد. أدى عدم الاستقرار السكني في ناحية الرملة إلى خراب قرى مجاورة لجنداس واللد مثل سِبتارة وكفر جنّس وبيت قوفا وشِيحة.
من منظور جغرافي تاريخي أوسع، تؤكد المقالة على نقطة رئيسية: لم يكن من الضروري أن يؤدي اندثار القرى إلى تدهور ديموغرافي شامل. قد أثبتنا أن تشتت سكان جنداس في قرى متعددة في جبال فلسطين. هناك أدلة كثيرة تؤكد انتقال سكان القرى المندثرة إلى مناطق أخرى ونتج عن ذلك تغيير توزيع السكان وتعمير قرى جديدة لهم فيها. كذلك، قد تبين إن أراضي القرى المندثرة لم تبق غير مفتلحة، بل تم زراعتها من قبل مجموعات من القرى المحيطة بها. مثلاً، تم زراعة أراضي جنداس من قبل فلاحي بيت نبالا واللد، وبينما أصبحت أراضي جنداس هدفًا لمبادرات الاستيطان الصهيونية المبكرة، التي بدأت في أواخر القرن التاسع عشر، تم إعادة تأكيد الدولة العثمانية جنداس أرضًا وقفية فباتت مبادرات الاستحواذ الصهيونية بالفشل.

אם המושבות פתח-תקוה הייתה ידועה בימים עברו גם בשם אומלבס, שיבוש שמו של הכפר הערבי מְלַבֵּס שעל אדמתו היא הוקמה. בעוד שההתיישבות העברית בארץ זכתה לתשומת לב רבה, הרי שמלבס נתפס כ'כפר ערבי קטן ועלוב', שאינו מושא ראוי לבחינה מדעי. ברם, סיפורהּ של ראשית ההתיישבות הציונית לא יהיה שלם ללא התחקות אחר תולדותיה של ההתיישבות אשר קדמה לה, חייתה לצידה, ופיתחה עִמּה יחסי גומלין בהשפעת גורמים מקומיים, אזוריים, עות'מאניים-אימפריאליים ובינלאומיים. מאמר זה, המשתייך לסוגת ההיסטוריה המקומית, סוקר לראשונה את תולדות מלבס עד להתיישבות היהודית בפתח-תקוה, כפי שהם עולים מכלל המקורות הזמינים, לרבות סיפור הכפר מפי צאצאי תושביו, בני משפחת אבו חאמד אל-מצרי המתגוררים כיום בג'לג'וליה. בהמשך, מוצגת הגאוגרפיה של הכפר ערב ההתיישבות העברית, תוך התייחסות לשמות המקומות הערביים שבתחומו ולחשיבותם כמקור לחקר תולדות הכפר וסביבתו. במבט לעתיד, המאמר מניח מסד לדיון מחודש ביחסי יהודים-ערבים בפתח-תקוה, תוך יציקת תוכן ומהות למושג 'מלבס' כישות היסטורית העומדת בפני עצמה. 
המאמר זכה באות האגודה הגיאוגרפית למאמר מצטיין של תלמיד דוקטורט לשנת תשפ"ב*

בעיית הפליטים הפלסטיניים שנולדה במהלך מלחמת 1948, "מלחמת העצמאות", ה"קוממיות" ו"השחרור" של מדינת ישראל, ו"אַלְ-נַכְּבַּה אל-פִלִסְטִינִיֶּה" לערביי הארץ, מוצגת לעיתים קרובות כאחד החסמים המרכזיים לשלום בין ישראל לפלסטינים ולארצות ערב. האירועים שהובילו ללידתה של בעיית הפליטים עומדים במרכז מחלוקת היסטוריוגרפית עמוקה, אשר שותפים לה חוקרים וכותבים משני צדי המתרס של הסכסוך. בעוד שהקווים הכלליים של ההתרחשות ההיסטורית ידועים ברמה הלאומית, הרי שברמה המקומית – רמת המרחב הגיאוגרפי והכפר – נותרו פערים משמעותיים בתמונת הידע שלנו.
פרשיית יציאת ערביי ואדי אל-פאלק ממחישה מקרה שבו קיימים פערים מסוג זה. מדובר באפיזודה שולית לכאורה, הזוכה להתייחסות מצומצמת במרבית הספרים העוסקים בתקופה. במישור ההיסטורי, ניתן לבחון אותה כדוגמא לתהליכי היציאה של הערבים ממישור החוף בחודשים מרץ-אפריל 1948, בגל היציאה הראשון של הפליטים ערב הקמת מדינת ישראל. בד בבד, עיון בספרות ההיסטורית מלמד שהכתיבה אודותיה משקפת סוגיות עקרוניות הקשורות למחלוקות ההיסטוריוגרפיות העמוקות ביחס למלחמת 1948 מחד ולסיבות שהובילו ללידתה של בעיית הפליטים במהלכה מאידך. בכך, הפרשיה נקשרת בטבורה לנושאים המרכזיים שעומדים בליבו של הסכסוך ומהווה כר הולם לדיון היסטוריוגרפי מנקודת מבט מקומית.
מאמר זה בוחן את האופן שבו חוקרים ישראלים ופלסטינים תיארו והסבירו את יציאת ערביי ואדי אל-פאלק (נחל פולג) מבתיהם במלחמת 1948..

ציורי הגרפיטי מהסוג שהתגלה בביארת אל-קאדי מהווים מקור נדיר לחקר ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הפלסטינים. יש בה כעין התבוננות עצמית, רשמים בני חלוף של שברי חיים של אוכלוסייה ערבית מקומית שמושפעת מתהליכי מודרניזציה
ופיתוח כלכלי חברתי מואצים. בכך, משתקפים בהם תהליכי המשכיות ושינוי בין המסורת למודרנה, המבטאים מעט מקולם של תושבים אלה, מעשיהם ומחשבותיהם. זאת, בניגוד לייצוג החזותי המקובל של ערבים פלסטינים באמנות היהודית כרקע דליל ושולי השייך לנוף [השומם,] שמהווה את התפאורה לצמיחת הישוב היהודי וכסובייקט לתיאורים פולקלוריסטיים ומקטינים מצד בני הישוב. בנוסף, בניגוד לתיעוד חזותי מצולם, הרי
שבתיאור אומנותי מעין זה האובייקט עובר תיווך ועיבוד בידי היוצר, באופן שיש בו לשפוך אור על הטיות נפשיות, ערכיות ותרבותיות אצל הפרט.

Maps described as 'Ottoman' often reflect external geographic knowledge, or are the work of foreigners. The article suggests defining maps as 'Ottoman' based on their use by Ottomans. Late Ottoman maps of Palestine show that Ottomans appropriated and naturalized European cartographic knowledge on a discerning basis according to particular ideological, administrative, civilian and military needs. These maps omit details that culturally or politically challenged the Ottomans' worldview, like the Judeo-Christian emphasis on biblical sites prevailing in the PEF source maps. Ottoman maps are, thus, hybrid in nature: they combine traits prevalent in Ottoman cartography, such as hand drawing and bilingualism, while also tending to highlight major topographical features, key inhabited places, roads, communications infrastructure, and administrative boundaries in answer to the Empire's post-Tanzimat necessities. Lastly, the maps themselves testify to the formation of 'Palestine' as an Ottoman space, amalgamating the Islamic connotations of Jund Filastīn with the European territorial demarcation of the Holy Land and frequently equating it with the Mutasarrifiyya of Jerusalem.
**To save a copy, please press use download bottom**

בבסיסו של מאמר זה עומדת השאלה כיצד רואים חוקרים מודרניים מקצועיים את ההִגְ'רָה כמאורע או תהליך היסטוריים במרחב וזמן נתונים? המרחב הוא האזורים המדבריים של המזרח התיכון, והעת היא העשורים הראשונים של המאה השביעית לספירה. רוב הנשאלים ישיבו בתשובה פשוטה – ההג'רה היא מסע הגירתו של מוחמד ומאמיניו ממכה לעיר מדינה בחִגַ'אז שהתרחש בקיץ שנת 622 לספירה, ומבחינה כרונולוגית פרק הזמן הקושר בין שתי תקופות הפעילות העיקריות של חייו. ואמנם, בחינה מעמיקה יותר חושפת שהתשובה קשורה קשר עמוק ובל ינותק לשחזור הכרונולוגי של ראשית ה"אסלאם"  ותחילת הכיבושים המקובל על המשיב. בדיקה נוספת תעלה שישנן פרשנויות נוספות למהותה של ההג'רה כאירוע היסטורי – וביניהן מסע של יהודים וערבים בהנהגתו ובהשראתו הדתית של מוחמד לשחרור ארץ הקודש מן הנוצרים; תנועת אוכלוסין הדרגתית מספר המדבר אל עבר הארץ הנושבת שכוונה בעיקרה כלפי סוריה-א"י ואף יש המפרשים אותה כתהליך מאוחר יותר בו היגרו לוחמים ערבים מחצי האי ערב אל ערי המצב החדשות באזורים שנכבשו.
  התשובות שנותן החוקר מסתמכות על מסקנות שאינן צומחות יש מאין. הנחתנו היא שהתשובה היא תשובה היסטוריוגרפית בעיקרה הקשורה במתודה ההיסטורית ובפרשנותה לראיות. ראיות אלו מקורן בשני קורפוסים שונים של מקורות, הנשקלים זה למול זה על מאזני ההערכה ההיסטורית. מן הצד האחד עומד הקורפוס רחב היריעה אך המאוחר יחסית של המסורת האסלאמית על שלל סוגותיה הספרותיות – הספרות ההיסטוריוגרפית הכוללת את קורות הנביא (סִירַה) ומלחמותיו (מַעַ'אזִי), את האנאלים הגדולים של ההיסטוריה העולמית (תַאְרִיח'), וכן מסורות היסטוריות בספרות ההלכתית-דתית (חַדִית'). מן הצד השני של המתרס עומדים החומרים החוץ-אסלאמיים – ספרות דתית-כיתתית מפרי עטם של יהודים, זורואסטרים ונוצרים על שלל כנסיותיהם השונות, כרוניקות היסטוריות קצרות אשר בחלקן בנות זמנם של המאורעות ובחלקן מאוחרות מעט להם, כתובות ומסמכים היסטוריים בני התקופה השופכים אור על המצב החברתי, הכלכלי והמדיני באותה העת, וכן ממצאים ארכיאולוגיים כגון מבנים, מטבעות וחפצים דתיים.  עבודתו ההיסטורית של החוקר היא פרי יחסו לשתי קבוצות חומרים אלה: קבלתן, דחייתן או שקלולן. לא אחת הונעו התפתחויות בהיסטוריוגרפיה של ההג'רה על ידי שינויים בהבנה של המקורות ובפרשנותם.
  מן הראוי להגדיר את מאמר זה, מטרותיו ומגבלותיו. במאמר זה אסקור את האופן שבו נתפשה ההג'רה כאירוע היסטורי בהשראת ההתפתחויות בשיח המקצועי של ההיסטוריונים החוקרים את ראשית ה"אסלאם" באירופה ובארה"ב. הבנת ההג'רה השתכללה בנקודות ההשקה שבין ההיסטוריוגרפיה המסורתית הגזורה מן הנרטיב המוסלמי הקלאסי לבין תובנות חדשות שעלו בעשורים האחרונים במחקר המבוססות על פרשנות מחודשת לחומר קיים וראיות חדשות (ברובן חוץ-אסלאמיות) שנחשפו למן מחצית המאה ה-20. כמחולל שיח עיקרי בדיון על ההג'רה יבחנו התזות העומדות ביסוד העבודה החלוצית "הגריזם" למול הדעות שקדמו לה במחקר המבוסס בעיקרו על חיבורי ה-תאריח' בספרות ההיסטוריוגרפית המוסלמית והדעות שבאו לאחריה.
  במאמר זו לא אכנס לפרטים שנויים במחלוקת המיוחסים במסורת לפועלו של מוחמד במכה ובמדינה אף ביחס להג'רה. כמו כן לא אדון במישרין בשאלות א-היסטוריות כגון התפתחותו הרוחנית של ה"אסלאם" לאור התהוות הקורפוס הקוראני ואף לא אעסוק בהיבטים הפוליטיים של מוסד ההג'רה בימים שלאחר התבססות המדינה הערבית של בית אומיה תחת מֻעַאוִיַה ויורשיו.

פרק ייעודי המתאר את תולדות ההתיישבות הערבית החדשה באזור רעננה במאות התשע עשרה והעשרים, תוך שימוש במקורות חדשים.  בפרק נדונות ההתפתחויות הדמוגרפיות וההתיישבותיות הערביות בהקשר הרחב של תנועות אוכלוסין במרחב, שההתיישבות היהודית הייתה אחת מהן, בשבטי הנוודים הערבים שחיו בסביבות רעננה, בכפר טבסור (תֻּבְּצֻר, היא חִ'רְבֶּת עַזּוּן; היום בתחומי אזור התעשייה)  שמצפונה (היום בתחומי אזור התעשייה), וכן במערכת היחסים ששררה בינם לבין תושבי רעננה בתקופת המנדט. הפרק ממחיש, כי במובנים רבים הייתה ההתיישבות היהודית רק שלב נוסף בשורה של מעברי אוכלוסים לאזור השרון במאה האחרונה. המורשת הדמוגרפית והגאוגרפית המורכבת של האוכלוסייה הערבית הניחה את המסד לחיכוך בין היישוב היהודי לשכניו הערביים, כפי שהיה בכפר ח'רבת-עזון.

בתוך: שטייגמן, יצחק, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), בהוצאת יד בן-צבי (2017), עמ' 448-435.

בשנים האחרונות גברה ההתעניינות המחקרית באירועי מלחמת העולם הראשונה לרגל שנת המאה לפריצתה. מרבית המחקרים שנכתבים אודות המלחמה עוסקים בהיבטים צבאיים, חברתיים, טכנולוגיים ותרבותיים של המלחמה מנקודת מבט מערכתית-נושאית.  המאמר הנוכחי, לעומת זאת, עוסק באירועי מלחמת העולם הראשונה ערב 'מערכת מגידו' בדרום השרון מנקודת המבט של הזיכרון המקומי. 
    המאמר פותח בבחינת אירועי הקרבות במרחב כפר-סבא – ואדי פאליק )נחל פולג(, ובאופן ספציפי דן ב"קרב על הפאליק"- פריצת הקווים העות'מאנים באגפו המערבי של קו החזית. לאחר מכן, יעבור הדיון להתמקד בַּשאלות "כיצד תושבי האזור חוו את מלחמת העולם הראשונה"? ו"מה הם עקבותיה של המלחמה בנוף הפיזי ובזיכרון הקולקטיבי של תושבי האזור"? שאלות אלו קשורות יחדיו במישור ההיסטוריוגראפי וההיסטורי.
    המאמר מתבסס על ספרות זיכרונות ותיעוד של היסטוריה בעל-פה בערבית ובעברית, כמו גם על מקורות ארכיוניים מקומיים מתקופת המנדט, חומר קרטוגראפי-ויזואלי ומשארים בשטח. מקורות אלה לא זכו להתייחסות במחקר בחלקם מפאת פערי גישה לשוניים, נושאיים או פיזיים. נבקש להראות, כי נקודת מבט זו תורמת להשלמת התמונה הרחבה יותר של המלחמה באזור השרון, המצטיירת לנו במסגרת דיונים ברמה המערכתית-נושאית. ניווכח, כי למורשת המלחמה משמעויות אתנוגראפיות, כלכליות, חברתיות וביטחוניות החורגות מהמימד ההיסטורי גרידא. כמו כן, קיימים קווי דמיון מפתיעים בין החוויה היהודית והחוויה הערבית של המלחמה, באופן שיוצר שותפות גורל בין שתי הקהילות שחיו בשרון באותה העת.
    במאמר זה אין בכוונתי להציג סקירה שלמה של אירועי המלחמה להיבטיה השונים, אלא להתמקד באופן סלקטיבי במספר אירועים, מרחבים פיזיים ומרחבי זיכרון.  תיאור שלם יותר של ההיבטים ההיסטוריים של המלחמה קיים במקורות עליהם הסתמכנו.

This doctoral dissertation seeks to describe and explain the human factors that influenced the spatial distribution of Arab settlements in the Plain of Sharon and Samaria/Jabal Nablūs (hereinafter: Jabal Nablūs), which together form its area of study (hereinafter: AoS). More specifically, it explores the geographical, social and economic features of the Arab settlements in the AoS between the years 1700 – 1948 CE. In doing so, the study outlines the settlement processes, identifying the places of origin of the settlers and clarifying the circumstances of their arrival in the AoS. Furthermore, it describes the tenurials of land ownership, possession and use at the family, village and regional levels.
The work won the Middle East & Islamic Studies Association of Israel (MEISAI)'s 2023 award for outstanding Ph.D. dissertation.

تصف أطروحة الدكتوراه وتشرح العوامل البشرية التي تسببت بالتغيرات في الانتشار المكاني للاستيطان العربي في مغاريب (المنطقة الغربية من) جبل نابلس وسهله الساحلي (الشارون)، وخصائصها الجغرافية والاجتماعية والاقتصادية، بين الأعوام 1700 -1948. تحدد الدراسة عمليات الاستقرار البشري خلال الفترة المعنية، وتحديد أصول مؤسسي القرى ووصف ظروف وصولهم واستقرارهم في المنطقة موضوع الدراسة، وتوصيف أنظمة الملكية والتصرف واستخدام الأراضي السائدة في عدة مستويات، القرية والحيز العام والعائلة. لهذا الغرض، تم استخدام المصادر الأولية للمجتمع المحلي قيد الدراسة، وكذلك المصادر العثمانية والبريطانية، وأدب الرحالة الأجانب.

עבודת הדוקטורט מתארת ומסבירה את הגורמים האנושיים שחוללו את התמורות בפריסה המרחבית של ההתיישבות הערבית בשרון ובמערב הר שכם (השומרון), ובמאפייניה הגיאוגרפיים, החברתיים והכלכליים, בין השנים 1700 – 1948. המחקר משרטט את תהליכי ההתיישבות במשך התקופה הנדונה, תוך זיהוי יישובי המוצא של המתיישבים ותיאור נסיבות הגעתם והתבססותם באזור המחקר, ובהמשך לכך מאפיין את מערכות הבעלות, החזקה והשימוש בקרקע שרווחו ברמת הכפר, המרחב והמשפחה. לשם כך נעשה שימוש במקורות ראשוניים של החברה הנחקרת, כמו גם במקורות עת'מאניים ובריטיים, ובספרות נוסעים.

The following PhD project deals with the Arab settlement processes in the Sharon Plain and Western Samaria during the Late Ottoman and British Mandate Periods. Following two hundred years of demographic decline, in the eighteenth century, these regions experienced a prolonged period of settlement expansion, involving multiple population movements from diverse origins, village formation and abandonment. The precise causes of these transformations have yet to be satisfactorily explained. The state of current research: Traditionalist Israeli scholarship has portrayed the Sharon prior to Zionist colonization as a barren land, dotted here and there by Bedouin tents and a few scattered hamlets. The Zionist project is regarded as the principal source of progress, technological development, and socioeconomic modernization. More recently, other conceptualizations have emerged, describing the region as having significant native populations, or as the prime destination for external migrations from the mountainous hinterland or from other coastal and steppe peripheries. Due to the perceived paucity of accessible native sources, researchers have long relied on Western Travelers' Literature and other foreign sources as a staple for their craft. Over the last decades, however, increased corpora of native evidence became recognized or accessible. These sources contain rich cartographic, archaeological, archival and ethnographic evidence, which still awaits scholarly attention.

עבודת מחקר זו היא עבודת מחקר היסטורית השוואתית העוסקת בדיני הפגיעה בגוף ובנפש בחברות הקדם-אסלאמיות במזרח התיכון, ובזיקתם לדיני הפגיעה בקוראן.
לדיני פגיעה שמור מקום מרכזי במערכות המשפט של עמים ותרבויות רבים, וחשיבותם לתפקודה התקין של החברה אינה יכולה להיות מוטלת בספק. זאת, משום שדיני הפגיעה נוגעים ביסודן של הנורמות המסדירות את היחסים הבין-אישיים בחברה. בדינים אלה מגולמות הכרעות ערכיות בנוגע לשוויים של חיים ולערכה של פגיעה בגוף. בתקנותיהם, הם מבטאים את הריבוד החברתי ואת קבוצות הסולידריות בחברה. בלשונם, הם שואפים להבטיח צדק לנפגע, להשיב את האיזון שהופר בפגיעה על כנו וליצור הרתעה שתצמצם אלימות וחוסר סדר. בהגיונם, הם מדגימים את עקרונות היסוד שעל פיהם מושתתות מערכת היחסים בין הבריוֹת ובינן לבין האלוהות. במימושם בפועל, ככל שניתן להתחקות אחריו, ניכרים לעתים קרובות הבדלים בין החוק הכתוב לדרכי יישומו; וכן בין החוק לבין צרכי החברה. בהשוואתם בין תרבות אחת לרעותיה, מתבהרות נקודות הסכמה ומחלוקת בין תפיסות העולם שלהן.
העקרון המרכזי לדיני הפגיעה במערכות חוק קדומות הוא עקרון המידה כנגד מידה, "עין תחת עין". לעקרון זה ניתנו פירושים רבים לאורך ההיסטוריה. העקרון הוא ירושה מן החוק המסופוטמי הקדום, אשר התקבלה בחוק המקראי ופורשה מחדש בדרכים שונות ביהדות הרבנית, בנצרות ובאסלאם.  הדבר ממחיש את האופן שבו מחוקקים התמודדו עם המורשת המשפטית של התרבויות שקדמו להם, וכן את האופן שבו הם יצקו לתוכה משמעות חדשה לאור ערכים דתיים ומשפטיים משתנים.
  בעבודה זה אשתמש בטקסטים ספרותיים קדומים, אשר הזמן והמקום של חיבורם, וכן נסיבות עריכתם ומסירתם אינם תמיד נהירים. לפיכך, יוגדר שדה המחקר לא באופן כרונולוגי וגיאוגרפי, כי אם על-פי הקורפוס הנידון. אעסוק במקרא, בספרות ההלכה הרבנית שחוברה עד לתקופת ה"גאונים", בברית החדשה ובקוראן. הקוראן היווה את היסוד למפעל החקיקה המוסלמי, אך בפועל הוא נבדל בנקודות רבות הן מפרשנות הקוראן והן מהשריעה. בשל כך, ובשל שיקולים של קוצר היריעה, אסתפק בעבודה זו בבירור מקורותיהם האפשריים של דיני הפגיעה בחוק הקוראן ובתיאורו השיטתי כמערכת משפט בפני עצמו. בנוסח העבודה הסופי לא נכלל המשפט הרומי, לאחר שהתברר כי עקרונותיו אינם מגולמים בחוק הקוראן.
(העבודה זכתה בפרסים מטעם המכון לחקר יחסי יהודים, נוצרים, מוסלמים באוניברסיטה הפתוחה ומטעם האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון ואפריקה עבור עבודת תיזה מצטיינת לשנת 2017)

תקציר
הכפר חמאמה, בין הערים אשדוד ואשקלון, היה הכפר השני בשטחו ובמספר תושביו בנפת עזה בתקופת המנדט הבריטי. המאמר מסכם, מציג ומתאר את הטופונימיה הערבית של הכפר חמאמה, כמקור להכרת המרחב הכפרי הערבי באזור אשקלון ערב הקמת המדינה. המאמר פותח בסקירת מגמות בחקר הטופונימיה הערבית המקומית ולאחר מכן דן בקורפוס בן 214 שמות מקומות בתחומי הכפר. בראי שמות המקומות, מתחקה המאמר אחר מאפייניהם החברתיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים של שמות המקומות במשבצת הכפר, ועל זיקתם לנופיו הפיזיים ולזהות תושביו. ביסוד הקורפוס עומדת קבוצה מצומצמת של שמות ישובים קדם-עת'מאניים. לרובד השמות הקדם-עת'מאני הוספו שמות חדשים המתייחסים לתצורות נוף ותכסית בתחומי אדמות הכפר, לעתים בזיקה למשפחות שהתגוררו בכפר או בסביבותיו. עקב חשיבותה הרבה של הקרקע כאמצעי הייצור העיקרי בחברה הכפרית האגררית, מצויים שמות מקומות רבים המתייחסים לקרקע ולמאפייניה, לסוגי חקלאות שונים (גינות, בוסתנים, כרמים, פרדסים וחקלאות מואוצי בחולות הכפר) ולתופעת בריכות החוף העונתיות. שמות המקומות מספקים עדות חיצונית לשמות המשפחות שחיו בכפר, המוכרות מן הספרות האתנוגרפית, וניתן למצוא בהם ביטויים למבנים כלכליים-דתיים כגון מקומות קדושים וההקדשים השייכים להם. לבסוף, דן המאמר בקצרה בדרכים שבהן נגזרו שמות מקומות חדשים על ידי הטיות דקדוקיות והוספת מייחדים לשמות קיימים. זאת, כחלק מתהליכי רישום וסטנדרטיזציה של שמות המקומות הדבורים בידי הרשויות לצרכי מיפוי, מנהל ומיסוי.

Arabic Toponymy around Ashkelon: The Village of Hamama as a Case Study
The village of Hamama, situated between the cities of Ashdod and Ashkelon, was the second largest village, in both its territory and the number of its inhabitants, in the Gaza sub-district during the British Mandate period. The article surveys and discusses the Arab toponymy of Hamama, as part of the broader corpus of Palestinian rural toponymy in Ashkelon’s hinterland before 1948. The article reviews the scholarly trends in the study of Arabic toponymy. In light of the toponyms, the article traces the social, geographical and historical characteristics of village toponyms, and assesses their connection to its natural and man-made geographies. Underlying the Late Ottoman and British Mandate corpus, is a limited stratum of pre-Ottoman village names. To this pre-exiting stratum, new toponyms were added, referring in cases to families living in or around the village. The great importance of land as the main means of production in Hamama’s agrarian society, is manifested by the many toponyms relating to the soil and its characteristics. Many names refer to various types of agricultural plots (gardens, orchards, vineyards, and mawasi plots of land irrigated from shallow wells dug in sand dunes along the coast), in addition to the phenomenon of coastal wetlands (birak). Toponyms provide external evidence of the names of the village families, corroborating names known from the ethnographic literature. Furthermore, it reflects Hamama’s sacred geography, e.g. village shrines and their endowments. Finally, the article briefly discusses the ways in which new place names were derived from existing toponyms by grammatical construction and the addition of identifiers. It suggests that toponymic derivation was inspired in part by process of registering and standardizing of place-names for mapping, administration and taxation purposes.

תקציר
דרומה של ארץ ישראל, כאזור מעבר בין-יבשתי ובין ממלכות שונות לאורך ההיסטוריה של המזרח הקדום, היווה מרחב פתוח שדרכו עברו הגירות, צבאות וסוחרים שנעו לאורך הדרך הבינלאומית בין מצרים וסוריה-רבתי. בהתאם לכך, מעברי אוכלוסין דו-כיווניים בין דרום מישור החוף ומצרים מתועדים מן שחר ההיסטוריה. בשלהי התקופה העת'מאנית התרחשו גלי הגירה מאזור הדלתא במצרים לדרום הארץ עקב מלחמות, רעב, מגיפות, עוני ומנוס מפני גיוס לצבא.
המאמר הנוכחי בוחן את השפעת השלטון המצרי בארץ-ישראל בין השנים 1831 – 1840 על ההתיישבות בסביבות העיירה מג'דל-עסקלאן. המאמר דן לראשונה בניסיונו של השלטון המצרי לכונן עיר מצב בשם "עסקלאן אל-ג'דידה". בהמשך לכך, תוך שימוש בכפרים אל-מג'דל, חמאמה, אל-ג'ורה ואסדוד כמקרי בוחן, נדרש המאמר לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, היתה לתקופת השלטון המצרי באזור זה השפעה ארוכת טווח במישור הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי.
התשובה המוצעת לשאלה זו היא שלשלטון המצרי היתה השפעה מעורבת על מבני הכוח החברתיים במרחב. מוסכם, כי תקופת השלטון המצרי קשורה בגל ההגירה המצרית המשמעותי ביותר למרחב הארץ-ישראלי. יחד עם זאת, ההגירה המצרית לדרום הארץ היתה תהליך מתמשך שהתרחש במספר גלים עצמאיים, שהושפעו מגורמים כלכליים, פוליטיים וחברתיים מגוונים. המקורות האתנוגרפיים מצביעים על קיום אוכלוסייה מצרית ותיקה ומבוססת במרחב מזה מאות בשנים. כמו כן, בולטת ההטרוגניות הרבה בדפוסי הקליטה וההשתלבות של המהגרים המצרים ברמת הכפר – בין השתלבות מלאה במערכת החברתית הקיימת, כינון חמולות עצמאיות או פיצול בין החמולות הקיימות.

‘Asqalān al-Jadīda: Egyptian Rule and the Settlement of Egyptians in the Vicinity of Ashkelon, 1831-1948.
Avraham (Avi) Sasson and Roy Marom

The southern parts of Palestine, as an transition zone for various kingdoms throughout the history of the Ancient Near East, constituted of an open space through which migrants, armies and merchants moved along the international route between Egypt and Greater Syria. Two-way population movements between the southern parts of Palestine’s coastal plain and Egypt are documented since the dawn of history. Towards the end of the Ottoman period, new waves of emigration from the Delta region in Egypt to the south of the country occurred due to wars, famines, epidemics, poverty and evasion from conscription.
The present article examines the influence of Egyptian rule in Palestine from 1831 to 1840 on settlement patterns around the town of Majdal ‘Asqalān. The article first explores the Egyptian government’s attempts to establish a garrison town called ‘Asqalān al-Jadīda. Subsequently, using the villages of al-Majdal, Ḥamāma, al-Jōra and Isdūd as local case studies, the article discusses the question ‘to what extent, if any, Egyptian rule in this region had a long-term influence on the demographic, economic and social levels?’
In answer to the abovementioned question, we suggest that the Egyptian rule had mixed effects on the social structures in the area. While the period of Egyptian rule is associated with the most significant of the many Egyptian (maṣrī) waves of emigration to Palestine, the Egyptian emigration to the south of the country was a long and protracted process that occurred in a number of independent waves, all influenced by differing economic, political and social factors. Furthermore, Ethnographic sources point to the existence of a long-established Egyptian population based in the area for hundreds of years. Lastly, the assimilation and integration patterns of Egyptian emigrants at the village level reflects much heterogeneity on the spectrum from full integration into the existing social system, the establishment of separate, independent, ‘Egyptian’ clans, or the division of newly arrived ‘Egyptian’ families between existing village clans.

הכפר מַגְ'דַל יַאבַא (או מַגְ'דַל אל-צַּאדק) הוא אחד מהכפרים הגדולים שהתקיימו לאורך קו המגע שבין מורדות השומרון ומישור החוף. בימינו, נודע הכפר בעיקר בזכות ההשתמרות יוצאת הדופן של מתחם המגורים המרכזי בכפר. תולדותיו נבחנו עד כה בעיקר מהזווית הארכיאולוגית-אדריכלית, או מנקודת המבט העברית של ההיאחזות במחצבות מגדל צדק ושל הלחימה שהתחוללה בסביבתו במלחמת 1948. ההרצאה הנוכחית, לעומת זאת, בוחנת את תולדות הכפר לאור השינויים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והטכנולוגיים שחלו בארץ במרוצת המאות הי"ט והמחצית הראשונה של המאה הכ' לספירה.

ראשית ההתיישבות במג'דל יאבא קדמה להגעתו של השיח' צאדק רַיּאן מהכפר גַ'מָּאעִין שליד אריאל. למשפחת ריאן היתה השפעה רבה על המרקם החברתי בכפר, דבר שהוביל להתהוות ריבוד חברתי בין משפחת השיח' והפלאחין, ולהפרדה מרחבית בין המעמדות בדמות שכונות משפחתיות מסביב למבצר. יחד עם זאת, בחינת מוצאן של משפחות הכפר מעלה כי הכפר היה חלק בלתי נפרד דווקא מהמרחב הכפרי של הרי ראמאללה. זאת ועוד, הכפר היה רק מרכז כוח אחד שעמד לרשות משפחת ריאן, לצד מרכזי משנה אחרים שהקימה בכפרים בֵּית וַזַן, אל-זָּאוְיֶה  וחַבְלֶה.

לאחר שמשפחת ריאן ירדה ממעמדה במחצית המאה הי"ט, המשיך הכפר להתפתח בגין יתרונותיו הטופוגרפיים: קרבה ליפו ושווקיה, הזדמנויות תעסוקה במחצבות ובמחנות הצבא הבריטי הסמוכים, קרבה למסילת הברזל ובעלות על אדמות מרזבה פוריות שבהם נשתלו פרדסים. בה בעת, מרבית העורף הטרשי של הכפר שימש כמקום חניה חורפי לנוודים מאזור מעיינות הירקון. ההרצאה תמחיש את יחסי הגומלין המורכבים שהתפתחו בין אוכלוסייה זו לבין תושבי הקבע בדמות קשרי חיתון, טקסי פולחן ומנהגי קבורה משותפים בבית הקברות שהתפתח סביב מקאם בֻּרַּאז אל-דין בצפונו של הכפר.

ההרצאה הוצגה ביום ג', ה-10 בספטמבר 2019

תפקידו של יער האלונים הגדול (אל-ע'אבה) בתהליכי ההתיישבות בשרון בשלהי התקופה העוסמאנית

רועי מרום

יער האלונים הגדול (בערבית: אל-ע'אבה) היה ללא ספק מהמאפיינים הבולטים ביותר נופי השרון בשלהי התקופה העוסמאנית. מרחבים גדולים של חורש המורכב בעיקר מעצי אלון התבור (Quercus Ithaburensis) כיסו את האזור שבין הירקון להר הכרמל. נוסעים וחוקרים מערביים שראו את היער במאה ה-19 שייכו אותו לעבר הנוצרי של האזור, כגון קרבותיו של ריצ'ארד לב הארי ביער ארסוף (1191). בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בוראו שרידיו האחרונים של היער. חוקרים ישראלים מוקדמים כזאב וילנאי ויהודה זיו, שלא חזו ביער בעיניהם, ראו בקיומו עדות להיעדר פעילות אנושית. לדידם, היער הבראשיתי העיד על הדעיכה הממושכת של האזור לאחר חורבן הישוב היהודי ולאחר הכיבושים המוסלמיים. ב"אנציקלופדיה אריאל" הכריז וילנאי כי "עם חורבן הארץ חרב גם השרון...", בעוד שבעקבות ההתיישבות היהודית המחודשת "שטחים שוממים התכסו בשדות ובמטעים" (שם, 8, 8022 ו-8026). 

בהרצאה הצגתי את היער כמשאב טבעי שחולק בין כפרי ההר בכדי לספק את הדרישות ההולכות והגוברות של אוכלוסייתן הגדלה. תוך שימוש במקורות מקומיים בערבית ובתורכית והערכה מחודשת של מקורות מערביים, התחקיתי אחר האינטראקציות המגוונות שהתקיימו בין היער לבין ההתיישבות הערבית המתפתחת באיבו. באמצעות מקורות חזותיים, ראיות בכתב ועדויות בעל-פה תיארתי את מערכת זכויות הבעלות והשימוש המורכבות בחלקים שונים של היער בשלהי התקופה העוסמאנית, המהווה שיא לתכנון המרחבי של האוכלוסייה הכפרית בהר שכם בתקופה זו. המחשתי, כי בירוא היער בידי האוכלוסייה המקומית היה כמו שימוש ב"חרב פי-פיות": שכן מצד אחד הוא אפשר להרחיב את העיבוד החקלאי, בעוד שהוביל גם לבעיות אקולוגיות קשות כגון דלדול האדמה וסחף קרקע, שהורגשו במלוא חומרתן עם ראשית ההתיישבות היהודית באזור.

(הוצג בכנס השנתי השלישי להיסטוריה סביבתית, מכון יד בן-צבי, אוקטובר 2016)

The following lecture re-assesses the settlement processes in the Sharon during the Late Ottoman and British Mandate Periods in light of newly available native, or local, sources. In this lecture, I will discuss the issue of population migration and settlement in light of regional systems of land use and tenure.
• Presented as: "Across the Mountains and Beyond the Sea: Migrations and Settlement in the Sharon Plain during the Late Ottoman and British Mandate Periods", 32nd Annual Meeting of the Association for Israel Studies, School of Oriental Studies (SOAS), London (September 4-6 2016)
• "Across the Mountains and Beyond the Sea: Migrations and Settlement in the Sharon Plain during the Late Ottoman and British Mandate Periods", 32nd Annual Meeting of the Association for Israel Studies, held at Yad Ben-Zvi and the Begin Heritage Center, Jerusalem (June 21 2016)

During the British Mandate period in Palestine, local Palestinian communities experienced rapid social transformations through their interaction with British Colonial Authorities and Zionist Immigrants. The British Mandate ushered substantial demographic growth, the broadening of education, economic and political modernization, alterations in the systems of law and its enforcement, and the uprooting of nomads and villagers in search for subsidence. The Sharon region in the central part of Palestine's coastal plain was in the foregrounds for these changes. The varying economic, social and political circumstances gave rise to a new group of local Strongman [Zuʿama, singular Zaʿim], an informal leadership that vied fiercely for influence and resources both with existing elites and within itself. The established Ottoman Notable elites had to adapt and take advantage of new social and political opportunities in order to retain part of their influence. Both groups, and their clients, operated within a well-defined system of etiquette, with related multifaceted semantic conceptualizations of respect, dignity and honor. It is possible to perceive the actions of the Zuʿama and Notables as a pursuit of honor (Karama), which equates with Bourdieu's Status (ʿIrd). Status is socially reflected in displays of respect and disrespect between opposing parties of different standing. In this context, one may speak about strongman ethics, as a hybrid product of differing traditional and modern conceptions of status. In my lecture, I wish to explore the shifting conceptions in those systems of meaning and practice. My presentation is based on a wide range of newly discovered archival documents, and on ethnographic fieldwork in the remaining Arab villages of the region.